"היום שאחרי", 141 עמודים, הוצאת "הדרה מיוזיק" 2025 (שירה ומאמרים על מהמורות)

​

"היום שאחרי" הוא ספרה החמישי של הדרה לוין ארדי. זהו ספר שירה המשלב גם פרוזה הגותית, מסאית וביקורתית. על מצע לשוני ותוכני עשיר ומרובד, מהתלמוד עד ייטס ובוקובסקי, מקֹהלת עד סם האריס וכריסטופר היצ'נס – הספר מתעמת, מפרק ובורא הגיונות על מצבו של האדם ומצבה של האנושות, ועל המתח הנצחי (והנבזי) שבין הכלל לפרט, ובין האישי־מאוד לבין הכלל־אנושי.

​​​

הדרה מרחיבה את גבולות השיח, מערבבת סוגות, ומשתמשת בכתיבה כמרחב שבתוכו ניתן לומר "דברים שאסור ואי־אפשר" על סוגיות קיומיות, אישיות, חברתיות ומוסריות; על השימוש המניפולטיבי והסמוי בסוגי כוח שונים (יופי, כסף, מילים ונדל"ן), על בדידותו של החורג מן הקונצנזוס, על אוזלת ידו של הפרט מול עיוורונו ועריצותו של ההמון, על עריצותה של המוסרנות האופנתית לשעתה ועל הצד האפל של רעיונות "טובים".  "היום שאחרי" התחיל להיכתב מיד אחרי צאת ספרה הקודם "השנים העצובות", ומתייחס גם לנושאים אקטואליים באורח החורג מהשיח הציבורי הפופולרי והמחנאי.

​

שער ראשון: רְאֵה זֶה מָצָאתִי, אָמְרָה קֹהֶלֶת  *  שער שני: קצרים ומלכודות  *  שער שלישי: טרוף־טורפתי  *  שער רביעי: כל השפות זרות

שער חמישי: הקריסה - פָטָה מוֹרְגָּנָה שֶׁל אֶפְשָׁרוּיוֹת  *  שער שישי: וַהֲלֹא בְּמַאֲמָר אֶחָד יָכוֹל לְהִבָּרְאוֹת - מאמרים על מהמורות​

 

למאמר "גרעין של אמת בתוך מסה של רעשים", ולרשימת מאמרים ב"זמן ישראל".

"זֶה לֹא שֶׁאֵין לִי מָה לוֹמַר, זֶה שֶׁיּוֹצֵא לִי מַר, מֻכָּר וְזָר, נִפְרָד מֵרֵאשִׁיתוֹ, זֶה שֶׁיּוֹצֵא לִי הַמּוּבָן מֵהִפּוּכוֹ, שֶׁכָּל מָה שֶׁאַגִּיד בָּעֵת הַזֹּאת - דִּינוֹ לְהִשְׁתַּרְלֵל עַל לְשׁוֹנָן שֶׁל הַבְּרִיּוֹת, לְהִסְתַּבֵּךְ עַל אָזְנֵיהֶן בְּלִי דִּין וּבְלִי מִדָּה. זֶה לֹא שֶׁאֵין לִי מָה לוֹמַר, זֶה אֵיךְ אֶפְשָׁר, וְכַמָּה עוֹד, בְּתַחְבּוּלוֹת, בְּרַעַשׁ נוֹרָאוֹת, לוֹמַר דָּבָר כְּדֵי לִחְיוֹת"  ("היום שאחרי").

​

​"כָּל נִסָּיוֹן לְתַקֵּן אֶת יֵצֶר הָאָדָם, לְהַפְרִידוֹ מִן הָאַקְלִים אוֹ לְהַטּוֹתוֹ מִן הַמִּלְחָמוֹת, לְחָסְנוֹ מִפְּנֵי מוֹתוֹ, לַחֲזוֹת אֶת עֲתִידוֹ, לְבַטֵּל אֶת הַמֶּתַח שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ, לְסַמֵּם אֶת דַּעְתּוֹ בְּמִלִּים, בְּמוֹעֲדִים וּבַחֲגִיגוֹת, לִגְאֹל אֶת הַחַיִּים מִכַּלְכָּלָתָם וְאֶת הַכַּלְכָּלָה מִקַּלְקָלָתָהּ, בְּמַדָּע אוֹ בִּבְחִירוֹת, לְפַתּוֹת אֶת הַתַּאֲווֹת בְּמִגְדָּלִים וְהַבְטָחוֹת, בְּזָהָב וּבְרַעֲיוֹנוֹת, כָּל נִסָּיוֹן לְהַשְׁבִּיחַ וּלְתַקֵּן אֶת הָעוֹלָמוֹת טוֹמֵן בְּחֻבּוֹ גַּם אֶת הָאָסוֹן הַבָּא עַל כָּל נֶפֶשׁ חַיָּה וְאֶת סִבְלָהּ. הַסּוֹף הַיָּדוּעַ מֵרֹאשׁ הוּא בִּלְתִּי נִמְנָע לְעֵת עַתָּה". ("היום שאחרי", עמ' 112). 

 

"וְהַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא, אִם לֹא יִדֹּם, יֻכְרַז כּוֹפֵר, לֵיצָן, פִּשְׁפֵּשׁ־אָדָם, רָאוּי לְגֵיהִנּוֹם, לְקוֹל צַהֲלוּלֵי הַבּוּז הַמְּאֻחָד שֶׁל הֶהָמוֹן וְהַהֶגְמוֹן וְהַבּוֹן־טוֹן, אֲשֶׁר עָנָה בְּמַקְהֵלָה כְּאוֹטוֹמָט לְאֵיזֶה בְּרָיֶאן־כּוֹכָב־עֶלְיוֹן. ("היום שאחרי" עמ' 81)

אז למה סֵפר?​

 

"מֵרֹב נוֹאָשׁוּת, מֵרֹב אֱנוֹשׁוּת, מֵרֹב עֲיֵפוּת, מִתּוֹךְ יָהֳרָה, מִתּוֹךְ זְהִירוּת, מִתּוֹךְ פַּחְדָנוּת, וּבְעִקָּר מִתּוֹךְ הֵעָדֵר הִתָּכְנוּת כַּלְכָּלִית עֲמֻקָּה, כְּלוֹמַר, כִּיסִים עֲמֻקִּים לִרְוָחָה, כְּלוֹמַר גַּב, כְּלוֹמַר רְוָחָה, כְּלוֹמַר מַאֲחָז קִיּוּמִי כָּלְשֶׁהוּ כְּדֵי לָצֵאת נֶגֶד הַכְּלָיָה וְהַטִּמְטוּם וְהָאֵימָה, בְּלִי מוֹדֵל מַשְׁמָעוּתִי לְתִפְאָרָה שֶׁאֶפְשָׁר לִלְמֹד מִמֶּנּוּ אֵיךְ לַעֲשׂוֹת, כִּי כָּל פַּעַם שֶׁהָלַכְתִּי אֵצֶל הַמְּאוֹרוֹת, נוֹאַשְׁתִּי מְאוֹד, אִי אֶפְשָׁר הָיָה לְחַשֵּׁב מַדָּעִים וְהִתְנַהֲגוּיוֹת, הַמִּשְׁתַּנִּים הָיוּ רַבִּים מִדַּי, הַנְּסִבּוֹת הָיוּ שׁוֹנוֹת, וְלֹא יָכֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת אֶלָּא בַּהַגָּדָה הַזֹּאת, לַעֲנוֹת בַּמַּהֲמוֹרוֹת, לְסַפֵּר בַּמִּלְחָמוֹת, בְּאַשְׁלָיַת הַחֵרוּת הַנּוֹאֶשֶׁת הַזֹּאת, זֶה מָה שֶׁיָּכֹלְתִּי לַעֲשׂוֹת". ("היום שאחרי" עמ' 98)

​​​​​​​​​

 

"להדרה לוין ארדי אולי נמאס, אבל לי כנראה לעולם לא יימאס לשמוע ולגמוע את דבריה, בכל פורמט שהוא" (ירון פריד, מעריב)

​

​