top of page
"השנים העצובות" - 180 עמודים, הוצאת "הדרה מיוזיק" 2022 (שירה פולמוסית, אישית וממוארית), מ"הנוירו־אבולוציה של המוסר" עד "הלב־ועונשו".
סיפרה הרביעי של הדרה הוא ספר קצת חריג: שלושה כרכים בקובץ אחד, בתמהיל יחודי של שירה פולמוסית ופרוזית, פסוקי הגות ובפרוזה שירית, ביקורתית, פילוסופית וממוארית. הכרך השלישי הוא סיפור קצר מסופר בפורמט של מקבץ שירים.
כרך א' - "השנים העצובות"
כרך ב' - "חומר פרא – יומן ללא מוצא"
כרך ג' - "כאילו העולם אומר לה, מעכשיו אל תאהבי"
הספר נוגע באופן נוקב בכל הרותחין הקיומי, מהאישי עד החברתי, בלי לחוס על המְּחברת, ובלי להתכופף בפני אופנות מחשבה, מוסרנוּת טרנדית, איתותי סגולה ומתוקנות פוליטית. יש בספר הזה פולמוס ואירוניה, עצב חשוף, אתנחתות ביוגרפיות וקומיות, מקהלה יוונית, הערות שוליים, געגועים ועוד שבעים פנים, על מצע קודח של כנות כואבת, לא מתפשרת ולא מתחנפת.
"בגוף ראשון, שני ושלישי, ניסיתי לומר דברים שלא יכולתי לומר במקומות אחרים, כי נעשה מסוכן לומר דברים כהווייתם. אני מקווה שעדיין מותר לעשות זאת בספרים, ולקרוא מבעדם של שירים ופסוקים – דעות, מחשבות (ומילים) נרדפות ואסורות." (הדרה לוין ארדי)
"אריסטוקרטיה עברית מנוקדת, מהולה בהומור, בעיקר עצמי, שרויה באלכוהול. המקרא והגמרא, דילן, וולטמן ובודלר, חכמי אתונה וחכמי ישראל, ניטשה, שלונסקי, קיקרו, אצ"ג, תומס ברנהרד, סם האריס (המדען מהפודקסט "מייקינג סנס"), כריסטופר היצ'נס, יורם קניוק, בטמן ופופ ים־תיכוני – הדרה מפגישה ומתכתבת עם כל העולמות, מערבבת לשונות ומשלבים, ועושה זאת באופן טבעי, ובתמהיל ייחודי, המייצר שפה משלה ומעשה ספרותי שהוא לעיתים כמעט נס אלכימאי".
(יונתן בר־גיורא, מלחין ומעבד, מרצה בכיר במכללת ספיר).
"מרשים מאוד וכתוב נהדר. כנות ללא גבולות. עולם פנימי שמתגלה כרחב ומסועף. ספר נשמה אדום".
(פרופ' דרור בורשטיין, האוניברסיטה העברית, סופר וחוקר ספרות).
"הדרה היא בולדוזר תרבותי בגוף של בנאדם אחד. חילונית בירושלים, פסנתרנית שעושה פאנק ורוק, אייקונוקלסטית נחושה בעלת שמחת חיים והומור שחור בו זמנית...אינטלקטואלית בזירת הפופ. במילים מבריקות, ברהיטות ובאנינות, היא נוגסת בכל הפרות הקדושות." (טאבלט מגאזין).
"מרעיש את הלב, מרעיד את הנפש, וגם מעיף בוקס לפנים". "הספר של היוצרת הרב־תחומית ומרובת הכישרונות, עולה על גדותיו בלהט היפר־ארטיבי גועש, לופת, חונק, מעיף, מצמית, מרטיט, מבעית, שורט, מצחיק, מתיש, מהפנט; ספק ספוקן־וורד, סטנד־אפ על פי תהום (כפי שהיה בספרה "עד התוהו הבא"), נאומי תוכחה פוליטיים ("הגאונות של הסירחון" למשל, שבו היא מדברת, בין השאר, על "כל חתיכי הצדק, יפי הבלורית והציצי", עם שורות כמו "בסך הכול חוגגים פה כל היום, המחאה היא האופיום של ההמון, ועושים פה הרבה רעש, אבל לבדידות אין קול, ליתמות אין ריח, והעצב, אין לו סוף"), הצלפות עצמיות, פירורי ארוטיקה, מחשבות על שירה ועל אומנות; ספק ממואר פואטי אסוציאטיבי שבו הכותבת טורפת ונטרפת, בונה ומפרקת רעיונות ותבניות, מתרסקת ומתאחה לסירוגין עם שירים כמו "בוקר טוב, אינסומניה", "היה לי פעם וריד" ו"בין בודלר לבאטמן". "היופי אוזל במהירות", היא מתריעה. אבל אל חשש. לא אצלה. לעולם לא". (ירון פריד, "מעריב")
"להדרה כושר התבוננות וכושר ביטוי חריגים בחדותם ובעוצמתם. במוזיקליות מובהקת, ובעברית שהיא עשירה ומרובדת וידענית מאוד ובו בזמן דיבורית וחיה וקלה, היא שופכת עולם ומלואו, "מקדימה דברים להקשרם מתוך חוסר מנוחה", מתחשבנת עם התקינות הפוליטית והווקנס, אוהבת מתוך הברים את ירושלים ומייחלת "שתל-אביב תעלה ללמוד ממנה איך עושָה עיר ואיך עושֶה הר ואיך עושים חיים". (צור ארליך)
"היא מבריקה, היא מוכשרת בטירוף (על גבול הגאונות), היא אמנית גדולה, תקראו את הספר היפה הזה! ספר נפלא". (עליזה ציגלר)
"תופס בבטן וגם מרהיב בווירטואוזיות הלשונית. וגם מעציב וגם מפתיע". (צילה חיון)
"יש פה עוד עניין: הדיכאון. התיאורים והאבחנות (העצמיות שלה, ובכלל), חדות כסכין". (איתי רוזנברג)
"שילוב מיוחד ומקורי בין ליריקה, הגות, הומור, עצב ואירוניה. כל זאת תוך התבוננות עצמית מעמיקה וביקורתית" (פרופ' חגית הלפרין, חוקרת ספרות)
"הסגולה הזאת של האמנות ש'מצליחה לומר דברים קשים כל־כך בצורה יפה כל־כך' עומדת בבסיס הספר. עמדות ביקורתיות, "אסורות", ביחס למה שהיא מכנה 'הקונצנזוס העריץ'. טקסטים קדחתניים ושוצפים. עברית משוכללת שנעה בזרימה טבעית מלשון התלמוד אל הדיאלקט של הבר השכונתי". (בן שלו, מתוך ראיון ב"הארץ).
"הסגולה הזאת של האמנות ש'מצליחה לומר דברים קשים כל־כך בצורה יפה כל־כך' עומדת בבסיס הספר. עמדות ביקורתיות, "אסורות", ביחס למה שהיא מכנה 'הקונצנזוס העריץ'. טקסטים קדחתניים ושוצפים. עברית משוכללת שנעה בזרימה טבעית מלשון התלמוד אל הדיאלקט של הבר השכונתי". (בן שלו, מתוך ראיון ב"הארץ).
הדרה לוין ארדי, "הטום וייטס והבוב דילן הישראלית", היא מוזיקאית (סינגר־סונגרייטרית), משוררת, סופרת, אמנית ספוקן־וורד וציירת. בוגרת אוניברסיטת ניו יורק בהצטיינות יתרה, בקולנוע וטלוויזיה. פירסמה טורי דעה אישיים ושירים (הארץ, וויינט, המקום הכי חם בגיהנום, וואלה, מעריב, העוקץ, בית אביחי), מופיעה בקביעות עם "המשתה", שבו היא שרה ומשוחחת על מילים, יין ומחשבות אסורות, "סטייל הסימפוזיום של חכמי יוון". הוציאה 18 אלבומים, פירסמה 4 ספרים (שירה ופרוזה, "פאפיה זום", "ליקוי מאורות", "עד התוהו הבא – סטנדאפ על פי תהום"). "השנים העצובות" הוא ספרה הרביעי.
לרכישת הספר, דברו עם הדרה, דרך "צרו קשר" באתר זה, פייסבוק, אינסטגרם, או במייל: hadaranews@gmail.com - והספר יישלח אליכם.
bottom of page