בת הזמן - מחוץ לזמן | שני פוקר על "היום שאחרי" של הדרה לוין ארדי

הדברים המובאים להלן נאמרו ע"י שני פוקר במסגרת אירוע־זום לכבוד הספר "היום שאחרי" ב 24.2.25

הוידיאו של האירוע יעלה כאן בקרוב. בת הזמן – מחוץ לזמן

אני רוצה לדבר קצת על היחסים המסוכסכים של הדרה לוין עם הזמן ועם העכשוויות. ללא ספק הזמן הוא מוקד לדיאלוג מתמשך ובלתי נגמר בשירה של הדרה; וכשאני אומרת שירה אני מתכוונת במידה רבה גם למוזיקה שלה, כי שתי הפעולות היצירתיות האלו לא בהכרח נפרדות אצלה. כביכול יש משהו תמוה או אפילו מגוחך ועקר בהתעקשות של הדרה לוין לצאת חוצץ כנגד הזמן, למחות כנגד הנהר שזורם – שממילא לא יפסיק את זרימתו – לא משנה כמה תצעק כנגדו. עמדה סרבנית שאין בה תוחלת וגם לא מניבה איזה רווח. ובכל זאת הדרה לוין, בשירה שלה, תופסת עמדה אופוזיציונית קבועה כנגד הזמן, והעימות שלה איתו הוא תמיד בשני מישורים: מישור אחד הוא הזמן הציבורי/קולקטיבי, מה שנקרא רוח הזמן, הצייטגייסט, והמישור הנוסף הוא הזמן האישי, השנים שעוברות, ההתבגרות. הראשון הוא הזמן הדוגמטי, זה שהופך את כל בניו לאסירים בבית סוהר של סדר המחשבה, והשני הוא הזמן המפחית את היופי, אם להשתמש במילותיה של הדרה עצמה.

לתחושתי, הדרה לוין כל הזמן פוצעת את רוח הזמן דרך המקום האישי שלה בזמן. זו אמירה מעט מופשטת ומשונה שאני אנסה להסביר דרך קריאה בשני שירים. מי שקרא את הספר יכול לראות שבאותה מידה שהוא חברתי ופוליטי הוא גם אישי באופן קיצוני. למעשה הייתי אומרת שהתנועה המרכזית שבו היא כל הזמן ניסיון להסיט את הקשב של המרחב הציבורי אל הפרטי והאישי ביותר. במובן הזה זה די מדהים שקוראים לספר, "היום שאחרי", עם כל המטען שהביטוי הזה תופס בסדר היום הציבורי. צריך הרבה – אני אפילו לא יודעת הרבה מה – כדי לקרוא לספר שלך "היום שאחרי". אבל זו הפעולה של הדרה לוין: היא מבקשת לתאר את התקופה דרך הסירוב להיות בת התקופה, היא מבקשת להצביע על אופיו של הזמן דרך הסירוב להיות בת הזמן.

למשל, בשיר "נכסי רוח", שיר שהוא ביטוי מוצלח מאוד לרוח הזמן, שמבטא את העמידה חסרת האונים שבה נתקענו מחוץ לנכסי הרוח שלנו, (זהו חוסר אונים מאוד מסוים לעמוד חסומה בשערו של המחשב הקורס). והנה, קריסת המחשב שמזמנת את קניית המחשב החדש, את רגע השדרוג – אבל דווקא אז "הָאֵיְץ'־פִּי הַיָּשָׁן עִם כָּל הַקּוּקִיס שֶׁלּוֹ, עוֹד עוֹבֵד, וְהַלֶּנוֹבוֹ הַמְּהֻדָּר קוֹרֵס וּמְאַתְחֵל, קוֹרֵס וּמְאַתְחֵל". באופן סימבולי נעוצה כאן ההתנגדות שהיא לדעתי בתשתית רוב שירי הספר. חוסר הסכמה לפייס את הדעת, או להרדים את הדעת, דרך אימוץ של נרטיבים של השלמה, התקדמות, חידוש ושדרוג. הדברים כמובן, אמורים גם ובעיקר על אנשים. כמו המחשבים הקורסים והמאתחלים, כותבת הדרה על האנשים המאתחלים את חייהם, בברכותם שנות טובות וכדו': "בְּדֶרֶךְ כְּלָל הֵם מְסַפְּרִים אֵיךְ פַּעַם שָׂנְאוּ וְעִם הַזְּמַן לָמְדוּ לֶאֱהֹב. אֲנִי דַּוְקָא פַּעַם שָׂמַחְתִּי מְאוֹד". שוב ושוב הדרה מבקשת לשרטט תסריט אנטי-הוליוודי – נגד כל תפיסת הוול-ביאינג, ההשלמה, הקבלה, הפוזיטיב ת'ינקינג וכולי.

ב-1874 פרסם ניטשה את "עיונים שלא בעתם" או "עיונים שלא בזמנם", חיבורים שבאמצעותם ביקש להתדיין עם תקופתו ולנקוט עמדה ביחס להווה. בראשית העיון השני כתב: "גם עיון זה בגדר שלא-בעתו, כי משהו, שזמננו מתגאה בו, אני מנסה הפעם לראותו כהיזק, כמומו וליקויו של הזמן". על פי ניטשה, בן הזמן האמיתי – מי שבאמת שייך לזמנו – הוא זה שדווקא לא מתיישב עם הזמן ולא מתאים את עצמו לדרישותיו. במובן זה הוא איננו עכשווי. אלא שדווקא בשל חוסר ההתאמה הזו, הוא מסוגל לתפוס את זמנו ולהבין אותו יותר מאחרים. אלה שמתיישבים טוב מדי עם התקופה, אינם בני הזמן, כיוון שממש בשל כך – הם לא יכולים להתבונן בו. אם כן, כפי שתמצת בארת' את טענתו של ניטשה: "בן הזמן הוא מחוץ לזמן". ואני חושבת שהתיאור הזה הולם גם את הדרה – בת הזמן מחוץ לזמן.

למשל, בשיר היפה "איפה השירה", ההתבגרות מנערה לגברת (הזמן היחידי-אישי), ושינוי הנורמות שמגולם כאן בהפיכה של השריקה להטרדה (הזמן הקולקטיבי) הם שני תהליכים שמתמזגים כאן יחד לכדי ביטוי של התמעטות, הצטמצמות, סירוס החשק, פיחות החוויה, פיחות של מידת ההשתתפות בעולם. ההליכים האלו נכרכים ביחד כל הזמן: פעם שרקו לי, היום כבר לא. אבל היום ממילא שריקה נתפסת כהטרדה, כך שהדבר שהדוברת עורגת אליו הוא בעצמו כבר לא בן-הזמן. כך, כמו תמיד אצל הדרה, מתחת למכבש ההתנגדות לזמן, כלוא הרצון הבוער: לחיות-עוד, לחיות-יותר. הדרה יוצאת נגד הזמן ובכך אומרת, הזמנים האלו שאנו חיים אותם מסרסים ומצרים את מידת החוויה שלנו ואת אופקי המחשבה שלנו.

בשלב זה אני רוצה לחזור לשאלה שאיתה פתחתי: למה בעצם להתנגד לזמן? פה אני רוצה להיעזר בטקסט של ג'ורג'יו אגמבן, "בן הזמן", שעוסק גם בטקסט של ניטשה, בו הוא טוען שהמשורר חייב להישיר מבט אל הזמן שלו. "אבל מה רואה מי שרואה את הזמן שלו" שואל אגמבן, ומשיב (ואני מצטטת): "בשלב זה הייתי רוצה להציע לכם הגדרה נוספת של הבן-זמניות: בן-הזמן הוא זה אשר מישיר את מבטו לזמן שלו כדי לקלוט, לזהות בתוכו, לא את האור אלא את החשכה... בן-הזמן הוא מי שיודע לראות את האפלה, זה שיכול לכתוב בעט טבולה בצבע חשכת ההווה"... "אלא שעם כל זה", אומר אגמבן, "עדיין לא ענינו על השאלה, למה בעצם חשובה לנו יכולת התפיסה של החשכה העולה מן התקופה? מדוע היא אמורה לעניין אותנו? האין החושך חוויה אנונימית וככזאת בלתי חדירה, דבר-מה שאינו מכוון אלינו ולכן אינו נוגע לנו? נהפוך הוא; בן-הזמן הוא זה אשר תופס את אפלת זמנו כדבר שבהחלט נוגע לו, כדבר-מה שלא חדל לפנות אליו ולתבוע את תשומת לבו, כדבר מה אשר פונה באופן ישיר וייחודי אליו יותר מכל אור. בן-הזמן הוא מי שמקבל בפנים גלויות את אלומות האפלה הבוקעות מן הזמן שלו". ואני מרגישה שזה תיאור די מוצלח למה שהדרה עושה: מקבלת בפנים גלויות את אלומות האפלה הבוקעות מן הזמן שלה, ומתוך כך היא מבררת עוד ועוד את עצמה ואת הזמן. *** עד כאן הדברים שנאמרו בפי "שני פוקר" באירוע־זום לכבוד הספר "היום שאחרי". ואין סוף לתודה על התהודה והתעודה הזאת.

אם כבר ניטשה, אז שווה לקרוא בהקשר הדברים האלה את "לכתי במדבר, נטורי קרתא, ניטשה ומוזיקה" ***

לרכישת הספר "היום שאחרי" או "השנים העצובות", לברורים ולהזמנת הופעה או מפגשי־אמן, על ספר ויין, בסלון ביתכם או בכל מקום הקרוב ללבכם - דברו עם הדרה, דרך "צרו קשר" באתר זה, בפייסבוק, באינסטגרם, או במייל: hadaranews@gmail.com - והספר יישלח אליכם.

לתיאום שיחה\ראיון\כתיבת טור דעה או טור אחר\הרצאה\הצעת עבודה\כל עניין​ - דברו עם הדרה 

היום שאחרי - הדרה לוין ארדי - עטיפת הספר