אין עצות טובות - על הדיכאון

כל הקטעים להלן הם מתוך הספר "השנים העצובות".

מכאובי פרי הדעת

לא ידעתי איך נראה דיכאון אבל שמעתי עליו הרבה. מתוך יוהרה של בריאות קשה להבחין בתופעה חמקמקה זו. כשהחיים התחילו להסתיר את פניהם, פניתי אל המדע ועקבתי אחרי דיכאון של אחרים, ואולי גם של עצמי, כמשקיף זר שהסתנן אל לב המאפליה, כחבר שלא מן המניין. שיקעתי את עצמי בקריאת מחקרים ופיתחתי רגישויות לזיהומים מחקריים והטיות קוגניטיביות. זיהיתי את המשתנים התלויים הרבים ואת התיאורים הסותרים. הרבה פעמים פרשנות המחקר לא הלמה את תוצאותיו ונראתה כמו קפיצת בנג'י לוגית שנועדה לאשש את מה שקיוו החוקרים להוכיח מלכתחילה. הבנתי שהמדע והרפואה אינם סגורים על עצמם בעניין. המבקש לרדת לסוף דעתו שלו, נלכד בחיווטים מסועפים של החשמל הנוירוכימי במוחו, לעולם לא ישיג מידות אובייקטיביות של סבל ועונג, לעולם לא יוכל לבודד את הסבל מהעונג שהסבל מסב לו, להפריד את הדיכאון מעצמו, לחלץ את המילים מאוזלת ידן.

האם העצב הזה, הכובד הזה, העננה הזאת, החנק הזה, חוסר המוצא הזה, הלאות הזאת, הדיבור־הפנימי והטורדני, הבינג' הלילי, הכמיהה אל השמיכות והפחד מהשמיכות - האם כל אלה הם דיכאון? עצב? תוגה? רגישות? ייסורי הגירוש מגן עדן? מכאובי פרי הדעת?

אין עצות טובות

בְּאִינְטוּאִיצְיָה הִשָּׂרְדוּתִית

כְּנֶגֶד כָּל הָעֵצוֹת

בִּלִּיתִי יָמִים וְלֵילוֹת

בִּרְבִיצָה

מוּל הֶסְכֵּתִים וּסְדָרוֹת.

כמו המלט המחזיק את גוגלתו (פיסקה חלקית מתוך השיר המלא)

סָטִיתִי. אֵיפֹה הָיִיתִי? דִּבַּרְתִּי עַל דִּכָּאוֹן. הַדִּכָּאוֹן שֶׁאֵין לוֹ עֵצָה. כָּל מָה שֶׁהוּא רוֹצֶה זֶה שֶׁיָּנִיחוּ לוֹ לִהְיוֹת. שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ לְשַׂמֵּחַ אוֹתוֹ, שֶׁלֹּא יַשִּׂיאוּ לוֹ עֵצוֹת. תְּרוּפוֹת. לְחָשִׁים. כַּדּוּרִים. חִסּוּנִים. לֵיצָנִים. סַדְנָאוֹת. לָבוֹא בֵּין הַבְּרִיּוֹת. לַעֲשׂוֹת סְפּוֹרְט. לֶאֱכֹל בָּרִיא. לְדַבֵּר עִם מִישֶׁהוּ. לָצֵאת אֶל הַטֶּבַע. לְדַבֵּר עַל זֶה. לְהִתְקַלֵּחַ. לְהִתְנַדֵּב. לַעֲשׂוֹת אֵיזֶה צֶדֶק. וְתוֹדָה לַמִּשְׁפָּחָה. וּמִי שֶׁאֵין לוֹ מִשְׁפָּחָה וְשׂוֹנֵא לַעֲשׂוֹת סְפּוֹרְט? יוֹדֵעַ כָּל מְדֻכָּא, שֶׁאֵין דָּבָר מְדַכֵּא וּמְבַזֶּה יוֹתֵר מֵעֵצוֹת. הַיֻּמְרָה, הַיֻּהֲרָה, הָאַכְזָרִיּוּת. מֵאֲחוֹרֵי כָּל אֵלֶּה מִסְתַּתְּרִים הַכְּעָסִים וְהַקְּנָאוֹת, שִׂמְחָה מְבַזָּה וּמֻכְמֶנֶת הֵיטֵב לְאֵידוֹ שֶׁל אַחֵר, מִסְכֵּן מִמְּךָ, וְעָלֶיהָ שְׁכָבוֹת עָבוֹת שֶׁל רַחֲמִים, שֶׁעֶלְבּוֹנָם שׂוֹרֵף לְמֶרְחַקִּים. לָאַחֲרוֹנָה וִתְּרוּ אֲפִלּוּ עַל הָרַחֲמִים, עָבְרוּ יָשָׁר לָעֳנָשִׁים. וְהָיוּ אוֹמְרִים, הֲיַהֲפֹךְ לָבָן עוֹרוֹ? כְּבוֹדוֹ יְשַׁלֵּם וְיִכְרַע; וּמָה שֶׁהָיָה בַּיָּמִים הַהֵם, יִפָּרַע מִשְּׁלוֹמוֹ בַּזְּמַן הַזֶּה. וְהָיוּ עוֹנִים, עָדִיף כְּבָר לִשְׁתֹּק וְלִכְרֹעַ, לְשַׁלֵּם מַס־מִלִּים, לְהַעֲמִיד פָּנִים וּלְהִמָּנַע מֵהַבִּקּוּר שֶׁל חֲבוּרַת הַבִּרְיוֹנִים.

הדברים חייבים להיאמר

זוֹ עַצֶּבֶת קַלָּה אַךְ מַתְמֶדֶת, זֶה מַצָּבוֹ הַקִּיּוּמִי שֶׁל הַבֶּנְאָדָם, זוֹ הָעֲלִיבוֹת הָאוֹרֶבֶת לְיֻמְרָתוֹ כְּשֶׁהוּא מֵישִׁיר מַבָּט אֶל הַכִּוּוּן הַמְּדֻיָּק שֶׁאֵלָיו הוּא הוֹלֵךְ עִם כָּל הַדְּבָרִים כֻּלָּם. אֲנִי רוֹאָה לְאָן הוֹלְכִים הַדְּבָרִים וּמֵישִׁירָה מַבָּט, מְסָרֶבֶת לְהַרְפּוֹת מִיְּדִיעַת הַסּוֹף הַהֶכְרֵחִי, מֵהָאַכְזָרִיּוּת שֶׁבַּיְּדִיעָה. מְסָרֶבֶת לְהִתְנַחֵם. מִתְחַיֶּבֶת לְתַעֵד וּלְדַוֵּחַ, מְפַחֶדֶת שֶׁיּוֹצֵאת מִדַּעְתִּי, הַדְּמָעוֹת מִתְפַּקְּעוֹת וְאֵין מִי שֶׁיֹּאמַר, שְׁבִי רֶגַע, רֶגַע שְׁבִי, שְׁבִי תֵּרָגְעִי. אֵין מִי שֶׁיֹּאמַר, אָז בִּמְקוֹם מִי שֶׁיֹּאמַר, אֲנִי אוֹמֶרֶת לְעַצְמִי בְּקוֹל רָפוּי, בְּקוֹל עָלוּב, בְּקוֹל יָחִיד, בְּקוֹל מְבֹהָל, שְׁבִי רֶגַע, רֶגַע שְׁבִי, וְעוֹנָה לְעַצְמִי, אֲבָל אֲנִי כָּל הַזְּמַן יוֹשֶׁבֶת, כָּל הַזְּמַן יוֹשֶׁבֶת וְלֹא עוֹשָׂה כְּלוּם, רַק מִסְתַּכֶּלֶת, רַק רוֹאָה, רַק רוּחַ אֲנִי עוֹשָׂה. כָּל הַזְּמַן אֲנִי יוֹשֶׁבֶת וְכוֹתֶבֶת. אֲפִלּוּ לֹא מְנַגֶּנֶת. מָה כּוֹתֶבֶת? מְלוֹא הָעֲלִיבוֹת וְהָעֲלִיצוּת, מְלוֹא הַיֻּמְרָה וְהַשֶּׁבֶר, סִפּוּרִים מִתְרַבִּים וְהוֹלְכִים, מִתְרַבִּים וְהוֹלְכִים. הָרִים, הָרִים שֶׁל דְּבָרִים. עֲרֵמוֹת שֶׁל חַיִּים. אֲנִי מִתְחַיֶּבֶת לִכְתֹּב. לַעֲשׂוֹת סֵדֶר. לָמָּה? כִּי זֶה נוֹרָא. הַבָּלָגָן נוֹרָא. הַחֲשֵׁכָה. אָמְרוּ אֶת זֶה לְפָנַי, אָמְרוּ אֶת זֶה, אָמְרוּ אֶת זֶה. כֻּלָּם אוֹמְרִים. כָּל הַזְּמַן אוֹמְרִים. הִנֵּה, גַּם אֲנִי אוֹמֶרֶת. דְּבָרִים חַיָּבִים לְהֵאָמֵר. אֲבָל מָה יֵשׁ עוֹד לוֹמַר? מָה לֹא נֶאֱמַר? נֶאֱמַר כְּבָר כִּי נוֹעַ תָּנוּעַ, נֶאֱמַר כְּבָר כִּי אֵין מַעֲשֶׂה אֶחָד, נֶאֱמַר כְּבָר כִּי הֶבֶל, כִּי יֵשׁ לֶאֱכֹל, כִּי אֵין מָחָר, נֶאֱמַר כְּבָר הַכֹּל. וְאַף עַל פִּי כֵן. אַף עַל פִּי כֵן, וְלַמְרוֹת הַכֹּל, הַדְּבָרִים חַיָּבִים לְהֵאָמֵר.

לאחרונה נעשיתי חסרת סבלנות ונרגנת

פעם ליבי היה רחב אל כל הבריות ואל כל החולשות האנושיות. פעם יכולתי לשאת בסבלנות את הקנאה לאלוהים, את עבודת האלילים, את המרוץ למיליון, את הרֶשע, את המלחמות, את הגנדרנות, את רופאי האליל, את השרלטנות, את נחמות השווא, את העסקנים, את הנביאים. אני מבינה למה הבריות מסיחות את דעתן מן האימה הקיומית ונטפלות לזוטות שבתחתיות או לגדולות שבמרומים. הבלים. הבלים. אבל לאחרונה נעשיתי חסרת סבלנות ונרגנת על כל המְּפחדים לדעת, המתייראים לגעת. אני מבינה את הברייה האנושית העלובה ואת פחדיה, אבל אין לי עוד כוחות אליה.

כמה זמן מותר להיות עצוב

כמה זמן מותר להיות עצוב? חודש? שנה? שנתיים? שבע שנים? מתי מתחיל העצב להסתמן כעול על החברה? כסכנה לציבור? כמה זמן מותר לפעום בלב שבור? העולם מצפה לשיקום מהיר ומשיא עצות חביבות של "עשה" ו"אל תעשה". העצות בנאליות והמשנה סדורה. מותר להתאבל ולבכות כך־וכך ימים ולילות, אחר־כך עליך לקום מהמיטה ולעשות, לבוא בין הבריות, להמשיך הלאה. עצות שאינן מביסות את העצב ואינן מאחות את הלב השבור, אבל דואגות לשלום הציבור. הלאה לאן? איך? לפי תפיסתו העכשווית של העולם אשר הקיא אותי משורותיו, יש לעבור את כל שלבי הפרוטוקול המדוקלם, המדופלם, פיתחו אותו פסיכולוגים רבים בשם העם, אֵבֶל, כעס, סליחה, הכרה, הכחשה, דיכאון. במידות הראויות, בזמן הנכון. והעולם מודד לך את קיום העצות כמו אלוהים שמודד את קיום המצוות, כמו שמודדים שומנים לדוגמניות, משקל למתחרי הֵאָבְקוּת, רייטינג לתוכניות. ככה מודד לך העולם את הזמן העצוב. ובכן, כדי לא להינטש על ידי חברים ולא להיזרק ממעגל החיים, בעוד ליבי שבור ובערתו פעורה, למדתי להעמיד פנים.

להעיף את הנפש בלי להכביד על הלב

אֲנִי מַסְנִיפָה עִם כָּל הַלֵּב אֶת הָרֵיחוֹת, אֶת הֶעָשָׁן מֵהָאֲרֻבּוֹת שֶׁל הָאוֹטוֹבּוּסִים וְאֶת רִוְיוֹן הָאֲדָמָה הַחֲשׂוּפָה מִן הַיּוֹרֶה. אֲנִי רוֹצָה בַּיִת בְּעִיר עִם חַלּוֹן אֶל הַיָּם, פְּסַנְתֵּר מִינִי־גְּרַנְד וּמַעֲרֶכֶת סָאוּנְד, לָטוּס אֶל אָדָם בִּנְיוּ יוֹרְק, לְשׁוֹטֵט אִתּוֹ בְּלִי לְחַשֵּׁב אֶת הַזְּמַן וְאֶת הַמָּעוֹת. לוּ הָיוּ לִי מִילְיוֹנִים, הָיִיתִי מְחַלֶּקֶת מְלָגוֹת, לִמּוּדִים לַעֲנִיִּים שֶׁרוּחָם בָּעֲנָנִים אֲבָל גּוּפָם קָשׁוּר בַּאֲזִיקִים אֶל קְשׁוּת הַיּוֹם, עֲבוּר בֶּגֶד, אֹכֶל, קוֹרַת גַּג וְכָל מִינֵי חוֹבוֹת לְכָל מִינֵי בַּנְקִים וַחֲבָרוֹת, מַיִם וְחַשְׁמַל. מְלָגוֹת יֵשׁ לְחַלֵּק בִּרְגִישׁוּת וּבְלֹא־מִדּוֹת. הָיִיתִי מְחַלֶּקֶת מִלְגוֹת פִּיצוּץ, מִלְגוֹת חַיִּים, לְהָעִיף אֶת הַנֶּפֶשׁ אֶל הַמֶּרְחַקִּים בְּלִי לְהַכְבִּיד עַל הַלֵּב הַלֹּא־מֻרְגָּל בִּתְעוּפָה וּמֶרְחַקִּים, בְּלִי לְהַשְׁאִיר מֵאָחוֹר אֶת הַהוֹרִים בְּעָנְיָם וּבְגַעֲגוּעִים. הָיִיתִי קוֹנָה לַאֲנָשִׁים פְּסַנְתְּרִים עִם כְּנָפַיִם.

מהמחשב אל הפסנתר

הדיכאון מדיר מהבריות,

הנסיעות הופכות לאות,

קשה להחזיר טלפונים,

לקבוע פגישות,

קשה לקום מהמחשב

אל הפסנתר.

​(כל הקטעים לעיל הם מתוך הספר "השנים העצובות")

לרכישת הספר, דברו עם הדרה, דרך "צרו קשר" באתר זה, פייסבוק, אינסטגרם, או במייל: hadaranews@gmail.com - והספר יישלח אליכם.

הערת שוליים: הדיכאון, על מופעיו השונים והחמקמקים, הוא מומחה־על בהעמדת פנים, בהתכחשות, בהתחבאות, בלעג עצמי. לפעמים הוא גם ניחן בפעלתנות יתר ובהומור משובח, ומתהדר בפנים מאירות ובשמחת חיים. כן, כן, שמחת חיים. הוא טוב בתחבולות, ולעיתים נחבא תחת שמות רבים, כמעט נכלוליים, כמו רגישות או עייפות או פרי עץ הדעת. לדעת אכן יש מחיר, ולפעמים המחיר מאיר פנים. ואגב, מי ששונא עצות על איך להיות, ואיך להתגבר, ואיך לעוף ואיך להתעשר, מוזמן לקרוא את הספר :)

צילום: דורון עדות