רגל אחת דורשת צדק, רגל אחרת דורסת צדק

אם נואשתי מהציבור ונואשתי מהמערכת, ונואשתי מאלה שבעד ומאלה שנגד, ואני כל הזמן מתגעגעת וכל הזמן עצובה, מה אני עושה עם כל זה, מה? לא מצליחה להגיע להגהות, מרוב טרדות. מצד שני, אני מוכנה לאירוע קריאה של טי־אס אליוט חודש לפני זמנו (כזה עוד לא קרה לי), ואני בוכה מכל שיחה טובה בפודקסטים האמריקאים הנבחרים שלי, מכל הבלח של מילה או משפט או רעיון שאפשר להיאחז בו בסער הזה, להציל בו את נפשי. נדמה לי שאני הולכת במבוך מבודד מאוד, מסתבך והולך, בלי לדעת לאן ולמה, בתוך תוהו גמור מבחוץ ומבפנים. לוע נפערת של לעג וּמַעַל וגזרות ותאוות־הון שפושה בציבור כולו. אני מתנהלת במאמץ נואש (כן, הכול נואש, הכול נואש) לשרוד את התוהו בלי להיכנע לאיטרופו, בלי להיטרף ממנו ומהמאמץ להיחלץ ממוסרותיו (ללא הצלחה יתרה בינתיים) ותוך התייחסות צלולה לתוהו המתקרב לפתחי בצעדי אימה, ועדיין איכשהו ובניגוד לכיוון הנפילה, מקווה שברגע הנכון, שמש בגבעון תידום וירח בעמק אילון, ויתרכבו המאורות לעזרה עד שיהיה טוב, והתוהו יפנה לאחור וינוס, ואני אעבור ביבשה.

בינתיים אני נמלטת על מקומי, מנסה להיחלץ ממלתעות טורדניות בראשי, לשרוד פיזית, נפשית, תודעתית וכלכלית. על הדרך אני סוחטת שלוקים מהצוף של המדבר הזה, כאילו היה אשכר אלים. כל דבר מביא אותי לידי דמעות, גם הפחד והיאוש מעוצמת כוחה של מערכת מושחתת ומסועפת (נגיד, חרפת "פינוי־בינוי" ו"התחדשות עירונית" מפוקפקת), וגם היאוש מהציבור, או מהאנושות, או איך שתקראו לבריות המתפתות לחרפה בעיוורון תמים או עיוורון מרצון או טיפשות או עצלות קיומית ותאוות־בצע, אשר ברגל אחת דורשות צדק, וברגל אחרת דורסות צדק, ומרגישות סבבה עם עצמן ועם תאוות הנדל"ן והמחאות שלהן.

אז איך יצא שבתוך התוהו הזה, אני מוכנה עם המוזיקה לטי־אס אליוט חודש לפני הזמן? אולי דווקא בגלל שכל־כך התאמצתי לברוח מטנטון הנכלים, שבמין תגובת דחק רפלקסיבית של הגוף והנפש צללתי צלילה יתרה אל המילים של טי־אס אליוט, שכמו כל מה שאני נוגעת בו בימים אלה, משיק לענייני התוהו שלי ומוציא ממני בכי רב. כאילו הכול קשור והכול נקשר.

ולרגע אני חושבת לעצמי, הנה מרחב קטן של מילוט מהתוהו, ומייד מבינה שאי אפשר לי לברוח מהתוהו. אבל במאמץ הישרדותי בלתי־רצוני, אני מתעקשת נגד התוהו למרות האימה וכנגד כל הסיכויים, וסוחטת מרחבים שהם כך־כך הפוכים למדורת הנכלים, שהם מזדהרים שבעתיים מבעדם, ואיכשהו בזכותם אני עוברת מדקה לדקה כמו מסע מתיש בן מליון שנה. וגם זה מפחיד אותי, שככה עוברים הימים, וככה נמדדים הזמנים. (פרק ראשון מתוך "הישוב הישֵן")

אמנות זו עבודה זו פרנסה והצלת נפשות:

1. לרכישת ציורים (מקור או הדפסים), ראו דוגמיות ודברו איתי.

2. לרכשית הספר "השנים העצובות" (2022) ולפרטים - דברו איתי.

3. להזמנת מפגש אמן אינטימי לשיחה על החיים מאחורי השירים ובתוכם, בסלון ביתכם או במקום קרוב לליבכם - דברו איתי.

4. ובכלל, זוכרים את השיר TRUE LOVE IS TROUBLE ?

*