המוזיקה ואני

איך התחלתי לעשות מוזיקה 

הָלַמְתִּי בַּקְּלִידִים בְּלִי לָדַעַת מָה אֲנִי עוֹשָׂה, בְּלִי לְהַאֲמִין.

לֹא הָיָה צֹרֶךְ בֶּאֱמוּנָה. הָלַמְתִּי כִּי לֹא הָיְתָה לִי בְּרֵרָה. 

יש מי שאינו יכול 

מִישֶׁהוּ טוֹב הִנִּיחַ בַּקְבּוּק יַיִן לְמַרְגְּלוֹתַי בִּתְחִלַּת הַהוֹפָעָה כִּי יָדַע אֶת נֶפֶשׁ הָאָדָם וְאֶת מַשָּׂא הַזְּמַן הַנּוֹרָא. אֲבָל הַתַּמְהִיל בֵּין הַמּוּזִיקָה וְהַחַיִּים לְבֵין הַנּוֹיְרוֹכִימְיָה שֶׁל הַלֵּב הֶעָיֵף, הַמִּזְדַּעֵק, הַמִּתְלַהֵב, הַמִּתְאַהֵב - הִכְרִיעוּ אוֹתִי עַד עָפָר, וְהִתְגּוֹלַלְתִּי בִּמְעַרְבֹּלֶת שֶׁעָלְתָה עַל גְּדוֹתַי, וְהִתְפַּזַּרְתִּי לַחֲתִיכוֹת. יָדַעְתִּי שֶׁאֲנִי פּוֹרַעַת אֶת הַסְּדָרִים וּמִסְתַּכֶּנֶת קֳבָל עַם וְעֵדָה, אֲבָל לֹא יָכֹלְתִּי לַעֲצֹר אֶת זֶה, הַמּוּזִיקָה, הַיַּיִן, הָאָמָּנוּת. הַמְּצִיאוּת הִרְחִיבָה אֶת הַיְּרִיעָה, פָּרְצָה אֶת הַגְּבוּלוֹת לוֹמַר אֶת מָה שֶׁהִתְעַקֵּשׁ לְהֵאָמֵר, וְאִי אֶפְשָׁר לוֹמַר אֶת כָּל־הַדָּבָר־כֻּלּוֹ, כָּל־הַדָּבָר־כֻּלּוֹ. הַנֶּפֶשׁ נִפְעֶרֶת מִכְּפִי יְכָלְתָּהּ, וַאֲנִי מְתַעֶדֶת אוֹתָהּ בְּגוּפִי. וְכָל־כֻּלִּי־הַמְּשׁוֹרֵר אוֹמֵר, חַיָּב אָדָם לְהִשְׁתַּכֵּר, אֲבָל הַתַּמְהִיל הִסְתַּבֵּךְ. יֵשׁ מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל לָשֵׂאת אֶת מַרְאֵה הַלֵּב הָעֵרוֹם עַל הַפְּסַנְתֵּר, כְּשֶׁהַתְּאוּרָה מְאִירָה אֶת הַמַּשָּׂא. אֲנִי יְכוֹלָה לְהָבִין. יֵשׁ עֵת וְחֵפֶץ לַכֹּל. וְהַלֵּב הוּא נוֹרָא וְגָדוֹל. וְיֵשׁ מִי שֶׁאֵינוֹ יָכוֹל.

לא ידעתי שפסנתר יכול לכאוב ככה

כֵּן תִּפְקוּדִית, לֹא תִּפְקוּדִית. עַל הַזַּיִן. קַמְתִּי לְאִטִּי. הִרְגַּשְׁתִּי בְּכִי, וְחָזַרְתִּי לִבְכּוֹת בֵּין כָּרִיּוֹת וּשְׂמִיכוֹת, אֲבָל לֹא מְכֻסָּה, רַק מְחַבֶּרֶת כָּרִיּוֹת וּבוֹכָה. קַמְתִּי. עָשִׂיתִי מָה שֶׁהָיִיתִי צְרִיכָה, אָרַזְתִּי מִשְׁלוֹחַ שֶׁל מוּזִיקָה וּסְפָרִים. קָנִיתִי יַיִן שֶׁיִּהְיֶה בַּבַּיִת. הַיּוֹם אֶחֱזֹר לֶאֱכֹל כְּמוֹ פַּעַם. בֵּיצָה, גֶּזֶר, שְׁתֵּי עַגְבָנִיּוֹת שֶׁרִי, לֶחֶם וְקוֹטֶג'. בַּחֹדֶשׁ־חָדְשַׁיִם־שְׁנָתַיִם הָאַחֲרוֹנוֹת אָכַלְתִּי כָּל מָה שֶׁהָיָה בַּסְּבִיבָה, וְעוֹד פַּעַם וְעוֹד פַּעַם בְּלִי הַכָּרָה, וְהִשְׁמַנְתִּי אֶת הַשְּׁנֵי קִילוֹ הַמַּגְעִילִים שֶׁלִּי. בְּגִילִי זֶה מַגְעִיל. הַכֹּל מַגְעִיל בְּגִילִי, רָזֶה אוֹ שָׁמֵן. לֹא הִתְעַמַּקְתִּי בְּזֶה. אָמַרְתִּי שֶׁאֲנַגֵּן, וְנִגַּנְתִּי. עַל הַפְּסַנְתֵּר. לָרִאשׁוֹנָה מִזֶּה שָׁלוֹשׁ שָׁנִים אוֹ קְצָת יוֹתֵר. וְהַפְּסַנְתֵּר שֶׁלִּי, הַפְרִיץ דּוֹבֵּרְט שֶׁלִּי, כְּבָר לֹא נִשְׁמָע יָפֶה. לֹא כְּמוֹ פַּעַם. הַסָּאוּנְד שֶׁלּוֹ נֶאֱטַם. נִשְׁאַבְתִּי אֲחוֹרָה בִּנְגִינָה גַּמְלוֹנִית וּכְבֵדָה. זֶה הָיָה מְדַכֵּא וְנוֹרָא, אֲבָל אָמַרְתִּי לְעַצְמִי, בְּכָל זֹאת, לָרִאשׁוֹנָה מִזֶּה שָׁלוֹשׁ שָׁנִים אוֹ קְצָת יוֹתֵר, וְלֹא יָדַעְתִּי שֶׁפְּסַנְתֵּר יָכוֹל לִכְאֹב כָּכָה.

האקורד הסודי

פַּעַם הָיִיתִי קַלֶּטֶת פְּלַסְטִיק שַׁבְרִירִית אַךְ מַבְטִיחָה עִם שִׁירִים מְשֻׁנִּים כְּמוֹ "מָה יָבִיא יוֹם מֵהַשּׁוּק" וְ"עֲיֵפָה כְּמוֹ תּוּת־בָּנָנָה", שֶׁנִּכְתְּבוּ עַל פְּסַנְתֵּר זַיְפָן וְעַקְשָׁן, וְהֻקְלְטוּ עַל פוֹר־טְרָאק שֶׁקִּבַּלְתִּי מֵהַמְּשׁוֹרֶרֶת שֶׁלִּי אֶלְקַיָּם, שֶׁהִיא מֻמְחִית לְמִפְגָּשִׁים בֵּין עַכְבָּרִים לִנְחָשִׁים וּלְסוֹדוֹת שֶׁבְּרוּמוֹ שֶׁל עוֹלָם. הַמִּלִּים חִפְּשׂוּ אֶת דַּרְכָּן בִּלְחָנִים אֲרֻכִּים וּפְתַלְתַּלִּים עַל פְּנֵי שְׁנַיִם־שְׁלוֹשָׁה אָקוֹרְדִּים מֻרְכָּבִים אַךְ נְעִימִים לָאֹזֶן, שֶׁהוֹצִיאוּ לִי שֵׁם שֶׁל גֵּ'זִיסְטִית, וְלֹא לְגַמְרֵי לֹא־בְּצֶדֶק. כָּל אָקוֹרְד הִתְחִיל בְּיַד שְׂמֹאל וְהִסְתַּיֵּם בְּיַד יָמִין, וְנִשְׁמַע מְשֻׁכְלָל, כִּי הִתְחַלְתִּי לַעֲשׂוֹת מוּזִיקָה בְּגִיל מְאֻחָר, וְגַם הָאָקוֹרְדִּים שֶׁלִּי הִתְחִילוּ מִשְּׁלַבִּים מִתְקַדְּמִים וּמִסּוֹדוֹת מֻצְפָּנִים שֶׁל הַזְּמַן. אָקוֹרְדִּים לְעוֹלָם אֵינָם מִזְדַּקְּנִים, אֲבָל הַיָּדַיִם הַמְּנַגְּנוֹת אוֹתָם מִזְדַּקְּנוֹת, וְהַלֵּב נִשְׁבָּר מִן הָעוֹלָמוֹת, וּמִכָּל הַמּוּזִיקָה הַזֹּאת.

נעשה ונשמע

הַמּוּזִיקָה הָיְתָה חֲזָקָה מִמֶּנִּי

וַאֲנִי הָלַכְתִּי אַחֲרֶיהָ 

וְכָל אֲשֶׁר דִּבְּרָה אֵלַי

אָמַרְתִּי נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע.

קהל

הוּא חָתִיךְ וְחָכָם,

הוּא מִעוּט לְתִפְאֶרֶת,

הוּא פֶּרֶא־פְּלָאִים.

בִּלְעָדָיו אֲנִי חֲצִי־בֶּנְאָדָם,

בְּעֵינָיו אֲנִי חֲצִי־אֱלוֹהִים.

נוראים ואיומים

בְּמַסֶּכֶת הָעֵרוּבִין

בֵּין הַשִּׁירָה לַמּוּזִיקָה

חַיָּבִים לִהְיוֹת נוֹרָאִים

וַאֲיֻּמִים.

אבא ואמא

אבא נתן לי מילים והשראות והגזמות, ואמא נתנה לי מוזיקה וצחוקים

וחוכמות הדברים העומדים על תילם. ועכשיו צא ולמד מה לעשות איתם.

עם כל הלב (לארני לורנס) 

כְּשֶׁאַתָּה מְאַלְתֵּר וּמַגִּיעַ לְפָרָשַׁת דְּרָכִים וְאֵינְךָ יוֹדֵעַ אֵיזֶה תָּו לָקַחַת,

אַתָּה חַיָּב לָקַחַת. בְּלִי לְהִתְמַהְמֵהַּ, בְּלִי לְהַסֵּס. לֹא לַעֲמֹד בָּאֲוִיר,

לֹא לַעֲצֹר אֶת הַמּוּזִיקָה. אַתָּה חַיָּב לִנְחֹת עַל תָּו כָּלְשֶׁהוּ בְּיָד חֲזָקָה.

אִם טָעִיתָ, יֵשׁ לִטְעוֹת בִּסְעָרָה, בְּקוֹל גָּדוֹל, עִם כָּל הַלֵּב.

אומנות בימי תלאובות והמובן מאליו

אֲנִי שׁוֹפֶכֶת מִלִּים לְסַפֵּר

אֶת הַסִּפּוּר מִכָּל הַזָּוִיּוֹת

הַבִּלְתִּי אֶפְשָׁרִיּוֹת, הַכּוֹפְרוֹת 

בָּעִקָּר, לְסַפֵּר אֶת הַחֵלֶק הַמֻּדָּר.

הַחֵלֶק הַמֻּדָּר הוּא רַעֲלָן

שֶׁמִּדָּה מְזֻקֶּקֶת מִמֶּנּוּ

מַפְעִילָה אֶת הַמַּעֲרָכָה

הַחִסּוּנִית, מְשַׁנָּה תּוֹדָעָה,

עוֹשָׂה מַהְפֵּכוֹת,

מְרַפְּאָה מַכְאוֹבִים,

מַבְרִיאָה עוֹלָמוֹת.

אֶת טַעְמוֹ הַמַּר שֶׁל הָרַעֲלָן

מִן הָאֱמֶת הַלֹּא־נוֹחָה

אֲנִי נוֹטָה לְהַמְתִּיק בְּמוּזִיקָה 

וּלְהַסְווֹת בִּסְטִיּוֹת מִלֵּב הַסְּעָרָה.

אֲנִי נִמְשֶׁכֶת אֶל הָאֵשׁ

אֲבָל בּוֹרַחַת מִמְּחָאָה.

תמיד העדפתי אמנים שהיטיבו לשלב בין מוזיקה מרוממת לב לבין מילים דרוכות ושלופות, ולחדד הבנות ועמדות אפיקורסיות במערכַת השיח האנושי. אף פעם לא חיבבתי שירי מחאה ייעודיים שדקלמו בהתנאות־עצמית מגוחכת את המובן מאליו, המקובל והנוח, כאילו נדרש אומץ כלשהו כדי למרוד עם עוד מיליון מורדים, באותן מילים, בקצב אחיד, להוט ומהפנט, כדי להצהיר על איזה רעיון ערטילאי ונוח לעיכול, כאילו יש בכך לעשות צדק כלשהו בעולם, או אפילו יופי. בדרך כלל כשהעם דורש צדק חברתי פה־אחד, הוא נוטה לדרוס את הצדק בהמוניו. כשהעם משמיע את דברו פה־אחד, הוא נוטה להשתיק פה אחר החורג מהמובן מאליו. יש להיזהר ממטיפים החוסים תחת החופה האופיומטית והמקובלת־על־הבריות של המובן מאליו. יש להיזהר מיופי רב.

פרנסה

אֲנִי מְצַיֶּרֶת כְּדֵי לְפַרְנֵס אֶת הַסְּפָרִים, עוֹשָׂה סְפָרִים כְּדֵי לְפַרְנֵס אֶת הַמּוּזִיקָה, עוֹשָׂה מוּזִיקָה כְּדֵי שֶׁיִּשְׁמְעוּ אֶת הַמִּלִּים, עוֹשָׂה מִלִּים כְּדֵי לְכַוֵּן אֶת הַקּוֹל, עוֹשָׂה קוֹלוֹת כְּדֵי לְהַבְרִיחַ אֶת הַשֵּׁדִים, עוֹשָׂה דִּילִים עִם עַצְמִי, מַגְמִישָׁה אֶת אֻנּוֹת הַמּוֹחַ לִתְנוּחוֹת שֶׁלֹּא הֻרְגַּלְתִּי בָּהֶן, מְתָרֶצֶת תֵּרוּצִים, רוֹדֶפֶת אַחֲרֵי הָרוּחַ, מַעֲדִיפָה אֶת הַחֹמֶר, אֵין לִי מֻשָּׂג לְאָן אֲנִי הוֹלֶכֶת, אֲבָל אֲנִי מִתְמַסֶּרֶת, בַּחוּרִים חֲתִיכִים חוֹשְׁבִים שֶׁאֲנִי מַתְחִילָה אִתָּם, אֲבָל אֲנִי מִשְׁתַּמֶּשֶׁת בָּהֶם כְּחֹמֶר גֶּלֶם לְמִלִּים, חוֹקֶרֶת אֶת מַדָּעֵי הַמְּשִׁיכָה, מוֹסֶרֶת אֶת נַפְשִׁי לְהוֹרָדָה בִּתְמוּרָה, אֲפִלּוּ חִנָּם, לוֹקַחַת אֶת הַחֲלָקִים הַבִּלְתִּי נִרְאִים מֵהָאִינְטֶרְאַקְצְיוֹת וּמֵחִלּוּפֵי הֶחֳמָרִים, עוֹשָׂה מֵהֶם קוֹלָאז' וּמוֹכֶרֶת בָּרֶשֶׁת. אֶפְשָׁר לִרְאוֹת בְּזֶה מוֹדֵל כַּלְכָּלִי עִם הֶגְיוֹנוֹת רְעוּעִים הַתּוֹמְכִים בָּאִזּוּן הָאֵקוֹלוֹגִי שֶׁל תַּעֲשִׂיַּת הָרוּחַ הָעַצְמָאִיתֹ.

דרכים

הָאָדָם סִמֵּן בַּמִּדְבָּר פִּתּוּחִים חֲדָשִׁים בַּהֲמָרַת אֵנֶרְגִּיָּה סוֹלָרִית לְחַשְׁמַל. הַיְּעֵלִים הִתְהַלְּכוּ בְּהוֹד קְדוּמִים בֵּין הַצּוּקִים לַכְּבִישִׁים הַסְּלוּלִים. אָסִיד־גָ'אז מִשְּׁנוֹת הַתִּשְׁעִים וּפוֹלְק־רוֹק מִשְּׁנוֹת הַשִּׁבְעִים הִסְדִּירוּ אֶת הַתְּהוּדָה הַפְּנִימִית עַד שֶׁיַּחֲזֹר הַלֵּב מֵהַדְּרָכִים. הַנִּנּוֹחוּת הָעֲצֵלָה שֶׁל הַנְּפָשׁוֹת הַתּוֹעוֹת, וַאֲגַמֵּי הַגְּשָׁמִים הַקְּרִירִים בַּמַּכְתְּשִׁים הַנִּפְעָרִים בָּאֲדָמָה הַצְּהֻבָּה, וְהַקָּפֶה, וְהַשִּׂיחוֹת בַּדֶּרֶךְ חֲזָרָה, מְמֻסְטָלוֹת מֵעֹנֶג הַמַּסָּע וְהַחַיִּים, מוּזִיקָה־וּמִלִּים, שֶׁנְּשָׂאוּנִי בַּתְּנָאִים הַמֻּתְאָמִים לְמִדּוֹתַי, בַּתַּחְתִּיּוֹת וּבַמְּרוֹמִים. הַכֹּל עָבַר עַל פָּנֵינוּ, וְהַכֹּל הָיָה בְּתוֹכֵנוּ, הָעֹנִי וְהַפְּרִיבִילֶגְיָה. הָאָמָּנוּת לָקְחָה לְמֶרְחַקִּים עַד מִצְפֵּה הַיָּמִים, וְאַף אִישׁ לֹא בָּא בְּסוֹד כָּל הַדְּבָרִים.

ואחרי הכול

נִבְהַלְתִּי מֵעַצְמִי, פִּתְאוֹם, מִמָּה שֶׁנִּהְיָה מִמֶּנִּי. אוֹבְּסֵסִיבִית לְעִנְיָן אֶחָד, רוֹאָה הַכֹּל מִבַּעֲדוֹ, לֹא מַצְלִיחָה לְהַרְפּוֹת, לַעֲבֹר הָלְאָה, וַאֲנִי שׁוֹמַעַת מִבַּעַד לִמְבַקְּשֵׁי טוֹבָתִי, אֵיךְ אֲנִי נִשְׁמַעַת, וְאֵיךְ הֵם רוֹאִים אוֹתִי, מִתְפָּרַעַת וְהוֹלֶכֶת, וְשׁוֹמַעַת אֶת הַתְּבִיעָה הַסּוֹרֶרֶת לַעֲשׂוֹת אִזּוּנִים, וְשֶׁלֹּא הַכֹּל זֶה סַמְכוּיוֹת וּזְכוּיוֹת וְחֻקִּים, בְּעוֹדִי מִתְפָּרֶקֶת מִבִּפְנִים, וְלֹא בָּא לִי עַל הַמּוּזִיקָה וְלֹא בָּא לִי עַל הַמִּלִּים, וְאָז חוֹשֶׁבֶת לְעַצְמִי שֶׁאוּלַי אֲנִי כֻּלִּי תֵּרוּצִים לְכָל הַתִּסְחֹבֶת הַזֹּאת שֶׁל עִנְיָנַי הָאִישִׁיִּים, שֶׁלֹּא לוֹמַר, הָאִישִׁיּוּתִיִּים.

מה את עושה 

בּוֹרַחַת, זֶה מָה שֶׁאֲנִי עוֹשָׂה. בּוֹרַחַת מֵהַמּוּזִיקָה אֶל הַמִּלִּים, מֵהַמִּלִּים אֶל הַצִּיּוּר, מֵהַצִּיּוּר אֶל סֵם הָארִיס, מִסֵּם הָארִיס אֶל הַבַּר הַמְּקוֹמִי. נִתְקֶלֶת בַּאֲנָשִׁים. לִפְעָמִים נִתְקֶלֶת בְּעַצְמִי, וּבוֹרַחַת. וְזֹאת בְּנִגּוּד לַדֵּעָה הָרוֹוַחַת, שֶׁהָאָמָּנוּת הָעַכְשָׁוִית מִתְעַסֶּקֶת רַק בַּתַּחַת שֶׁל עַצְמָהּ. לִפְעָמִים אֲנִי מַגְזִימָה אֶת עַצְמִי לַדַּעַת, מִתְפַּשֶּׁטֶת עַל פְּנֵי הַמֶּרְחָב בְּחָסוּת הַיַּיִן וְהַחֲשֵׁכָה, נוֹתֶנֶת וְלוֹקַחַת, מַחְלִיפָה מִלִּים, מַחְלִיפָה קַרְעֵי דֵּעוֹת עִם הַבְּרִיּוֹת, דֵּעוֹת שֶׁקָּרַעְתִּי מִדַּעְתִּי, שֶׁנִּשְׁאֲרוּ פְּרוּמוֹת בַּקְּצָווֹת, שֶׁאִי אֶפְשָׁר לְהַשְׁמִיעָן עַל כָּל תּוֹרָתָן וְלֹא עַל רֶגֶל אַחַת. דֵּעוֹת אֵינָן מִקְשָׁה אַחַת. וְאַחֲרֵי הַדֵּעוֹת וְהַבְּרִיּוֹת, בּוֹרַחַת עוֹד, אֶל לַיְלָה בּוֹלְעָנִי, אֶל חֲלוֹמוֹת בַּלָּהוֹת. הָפַכְתִּי מֻמְחִית לִבְרִיחוֹת, וְיָכוֹל לִהְיוֹת שֶׁזּוֹ מֻמְחִיּוּת שֶׁמְּבִיסָה אֶת עַצְמָהּ בַּמּוּבָן הַחֶבְרָתִי־כַּלְכָּלִי, כְּשֶׁאַתָּה נִדְרָשׁ לַעֲנוֹת בְּמִשְׁפָּט אֶחָד, עַל רֶגֶל אַחַת, מָה אַתָּה עוֹשֶׂה, וּמִיָּד רוֹצֶה לִבְרֹחַ מִזֶּה, אוֹ אֲפִלּוּ בְּפִסְקָה מֻרְחֶבֶת, עַל־שְׁלוֹשָׁה־דְּבָרִים, אִם תִּכְתֹּב אֶת כָּל זֶה, יִקָּשֶׁה לְהָבִין מָה אַתָּה עוֹשֶׂה. "נַגִּיד, מָה אַתְּ עוֹשָׂה כְּשֶׁאַתְּ קָמָה בַּבֹּקֶר", שָׁאַל אוֹתִי נָהַג הַמּוֹנִית שֶׁנִּסָּה לְהָבִין כַּמָּה זֶה עוֹלֶה. מָה הַמְּחִיר שֶׁל כָּל זֶה. אֵיךְ אֶפְשָׁר לֶאֱרֹז, לְתַמְחֵר וְלִמְכֹּר. "אֲנִי לוֹמֶדֶת אֶת הַמְּחִיר תּוֹךְ כְּדֵי נְסִיעָה", אָמַרְתִּי לוֹ תּוֹךְ כְּדֵי בְּרִיחָה, "אֲנִי מְשַׁפֶּרֶת אֶת קְפִיצוֹת הַפַּארְקוּר הַקִּיּוּמִי שֶׁלִּי. בִּיסוֹדוֹ שֶׁל הַפַּארְקוּר עוֹמֵד הַמַּעֲבָר מֵעַל מַעֲקִים, גַּגּוֹת, מִכְשׁוֹלִים, תְּהוֹמוֹת וְחוֹמוֹת, כְּשֶׁהַמַּטָּרָה הִיא לְהַגִּיעַ מִנְּקֻדָּה אַחַת לַשְּׁנִיָּה בְּאֹפֶן אֵפֶקְטִיבִי וּמָהִיר, תּוֹךְ הִתְמַקְּדוּת בְּאֵיכוּתָהּ הָאֶסְתֵּטִית שֶׁל הַתְּנוּעָה". "אָז אַתְּ סְפּוֹרְטָאִית", אָמַר הַנַּהָג־מוֹנִית.

קנאת יוצרות, מעשה דויד

כָּל הַלַּיְלָה לֹא יָשַׁנְתִּי, רַק חָשַׁבְתִּי עַל הַחֲנוֹךְ לְוִינִים שֶׁאָכְלוּ אֶת הַמּוּזָה, רִסְּקוּ אוֹתָהּ לַחֲתִיכוֹת וְיָרְקוּ אֶת הַשְּׁאֵרִיּוֹת, וְהַנָּשִׁים הַצְּעִירוֹת וְהַחוֹלְמוֹת, גַּם הַוָּתִיקוֹת וְהָעֲצוּבוֹת, הָיוּ יָפוֹת וְעָשׂוּ לָהֶם יְלָדִים וְנָשְׂאוּ עֲבוּרָם כְּאֵבֵי לֵב וְאַדְמִינִיסְטְרַצְיוֹת, נִקְיוֹנוֹת וְתַשְׁלוּמֵי חֶשְׁבּוֹנוֹת, כְּדֵי שֶׁתִּרְחַב דַּעְתָּם שֶׁל הַיּוֹצְרִים וְיִתְפַּנּוּ מִן הַזּוּטוֹת בְּכָל אוֹנָם לַעֲשׂוֹת מַעֲשֵׂה דָּוִד, לַהֲפֹךְ אֶת הַיְּצָרִים לִתְהִלִּים.

מרגליות ודורבנות

 בְּמַאֲבַק הַכּוֹחוֹת הַנָּפִיץ וְהַמְּשֻׁנֶּה בַּמַּעֲרָכָה בֵּין הַבָּנִים לַבָּנוֹת, הַשִּׁירִים מְבִיסִים אֶת הַשִּׁבְרוֹנוֹת. אִם שָׁבְרוּ לִי תַּ'לֵּב וְשָׂרְטוּ וְעָזְבוּ, וּבָרְחוּ וְזִיְּפוּ, הִתְעַלְּמוּ וּבִזּוּ וְהִתְנַדְּפוּ כְּלֹא הָיוּ – אֶעֱלֶה עַל הַבָּמָה עִם הַמִּלָּה הָאַחֲרוֹנָה וַאֲסַפֵּר עַל זֶה בְּאֹפֶן מְפֹאָר לְכָל הָעֵדָה, בְּתוֹךְ הַנֵּצַח הַמְּטֻרְלָל הַזֶּה שֶׁל הָאָמָּנוּת הַחוֹרֶגֶת מִן הַמּוֹסְרוֹת וְהַכְּלָלִים, מִן הָעֶלְבּוֹנוֹת וּמִן הַנִּימוּסִין, וְהוֹפֶכֶת בָּעֻבְדּוֹת וּמְחַדֶּשֶׁת הֲלָכוֹת וְגִלּוּיִים, וּמְזַעְזַעַת סִפִּים וְעוֹשָׂה מֵהַחַיִּים מִלִּים וּמִן הַמְּבוּשׁוֹת מַרְגָּלִיּוֹת וְדָרְבָּנוֹת, וּמוּזִיקָה שֶׁתְּנַשֵּׁק אֶת מְזוּזוֹת הַלֵּב. היררכיה (מתוך סיפור קצר על אנה, "כאילו כל העולם אומר לה, מעכשיו אל תאהבי")

הַהִירַרְכְיָה הִיא כַּזֹּאת: לְמַטָּה צִיּוּרִים. מֵעֲלֵיהֶם מִלִּים. מֵעֲלֵיהֶן מוּזִיקָה.

בת בלי דור

אני תמיד מציינת את היותי דור שמיני לישוב הישן, כאילו עליי לשכנע את עצמי בבהילות, שלמרות שאיני שייכת באופן מובחן לדור מסוים או למקום מסוים, יש לי בכל זאת הקשרים, נסיבות, גנטיקה, געגועים והיסטוריה כלשהי. הגעתי מאיפשהו. לא הגעתי משומקום, בניגוד למה שכתבו פעם בעיתון. בעצם אני לא בטוחה שכתבו את זה. כתבו שאני עוף מוזר בתעשיית המוזיקה, ועל כך שאלתי פעם בשיר, "אבל למה מוזרה, הא? אני לא הרי אחרת מבוב דילן, מיק ג'אגר, טום וייטס, בק או בקהאם לתפארת. כולם זיינו בנות ועשו מזה שיר או סרט או מינימום כותרת". "בנים יפים הם אפליה אישית מתקנת", עניתי בשיר אחר. * כל הפסוקים מתוך הספר "השנים העצובות". כדי לבדוק גם על "היום שאחרי", שהוא המשכו, וקצת מוזיקה. לרכישת הספרים, לברורים ולהזמנת הופעה או מפגשי־אמן, על ספר ויין, בסלון ביתכם או בכל מקום הקרוב ללבכם - דברו איתי, דרך "צרו קשר" באתר זה, בפייסבוק, באינסטגרם, או במייל: hadaranews@gmail.com - והספר יישלח אליכם.

לתיאום שיחה\ראיון\כתיבת טור דעה או טור אחר\הרצאה\הצעת עבודה\כל עניין​ - דברו איתי. הצליחו והצילו.