החירות מאירה את העולם

היאוש צלול מדי. ליידי ליברטי עולה מן התוהו. אקריליק על נייר. עוד ליל בלהות פרטיות. עוד התרחקות מיואשת משיחת היום, שנראית לי מרגע לרגע כעבודה זרה במסווה של אקטאוליה זחוחה. "הדברים החשובים באמת סמויים מן העין", אבל אין אלה רק הדברים הטובים. גם הרעות הגדולות, החשובות באמת, המשפיעות באמת, סמויות מן העין. בין עם לעם, ובין אדם לאדם. במלחמות העמים ובמלחמות הפנימיות בין קבוצות וציבורים, ובין אדם לאדם, חירות הפרט היא המאוימת יותר מכול. כנראה שבכל דור ודור מאוימת החירות הזאת, שנרכשת מחדש ובדמים רבים לאורך השנים והדורות המשתנים. החירות הפרטית, האישית, היחידאית נרמסת בקלות, ולעיתים רבות טיפין טיפין באין רואים (ועד שרואים, נעשה מאוחר מדיי). החירות הזאת נרמסת לעיתים תוך שיתוף פעולה מלא ותודעתי מצידו של הפרט, לעיתים מתוך אנרציה וחשיבה עדרית, לעיתים בעזוז נמרץ וזחוח, ולרוב באיצטלות המצדיקות את כזבן למען "אינטרס ציבורי" מזדמן, אופנתי, משוער, כללי, קהילתי, מקומי או גלובלי, מופשט, אקלימי, רפואי, דיורי, גיאולוגי, כלכלי ובטחוני. ווטאבר.

ליידי ליברטי עלתה במאמריי כמה פעמים בשנים האחרונות, כמו ב"מחשבות נוגות על קונצנזוס וחירות מדומה" שהתפרסם ב"זמן ישראל", שבו הזכרתי את פסיקתו של שופט העליון האמריקאי, ניל גורסאץ', בעניין "הפגיעות החמורות ביותר בזכויות הפרט בהיסטוריה האמריקאית בעתות שלום". (בארצנו, בית המשפט לא הואיל להודות בכך, וזכויות הפרט מופרות בתחומים רבים, בחקיקה בלתי־חוקתית מתמשכת, שאינה קשורה לביטחון או לאיום ממשי ומיידי כלשהו, למשל בתחום "ההתחדשות העירונית" ופגיעה בביטחון הקיומי של הפרט, בקניינו, ביתו ורווחתו - ואין פוצה). הפסל עצמו הוענק לעם האמריקאי בשנת 1886. ליידי ליברטאס, בגלימה וסנדלים רומיים, בשמאלה ספר (כלוח ברית־העצמאות, על חוקותיה ודיברותיה ושאיפותיה), ובימינה לפיד הארה, "החירות מאירה את העולם". אבל לרגליה שלשלאות שבורות, האיום המתמיד האורב לפיתחה, לחירותה, לדיברותיה ולטעם החיים.

במסגרת קמפיין למימון הפסל, נתבקשה המשוררת והמתרגמת אמה לזארוס לתרום שיר. בהתחלה סרבה לכתוב שיר בהזמנה, לפי דרישה, ועוד לכבוד פסל. היא עצמה היתה בת למשפחה יהודיה ומובססת בניו יורק, ופעלה רבות לקליטת פליטים יהודיים שנמלטו מהפוגרומים במזרח אירופה. בסוף נעתרה, ובשירה "הקולוסוס החדש" התייחסה מפורשות למצוקתם של הפליטים שהכירה מקרוב. לימים, השורות החותמות את השיר נתלו לזכרה בשלט ברונזה על מנח הפסל, "הבו לי את היגעים, האביונים, את ההמונים המצטופפים, המשתוקקים לנשום חופשי, את העלובים הנפלטים אל חופיכם השופעים. שלחו אותם, חסרי הבית, מוכי הסערה, אליי. אני נושאת את הפנס בשער הזהב".

***

כמה עניינים: אמנות זאת עבודה זאת פרנסה, גם בימי מלחמה וגם בימי "שנה טובה". החירות מתרחקת והולכת, ופרנסה טובה היא (אחד) המפתחות הראשיים לחירות, אז:

1. ניתן לרכוש את הציור "ליידי ליברטי", וכן ציורים אחרים. דברו איתי.

2. פרטים על הספר "השנים העצובות" (2022) - לרכישה דברו איתי.

3. להזמנת מפגש אמן אינטימי על יין, לשיחה על החיים מאחורי השירים ובתוכם, בסלון ביתכם או במקום קרוב לליבכם - דברו איתי. על החיים ועל המילים ועל המוזיקה. 4. למאמרים נוספים ב"זמן ישראל":

גרעין של אמת במסה של רעשים

הפחד מן המסקנה - על שלונסקי והנדר שלו

אל תתני להם לשבור אותך בתמונה: ליידי ליברטי, אקריליק על נייר. לרכישה, דברו איתי.

שרבוט, ליידי ליברטי