אתם יודעים שיש לי חיבה יתרה לבחורים חתיכים, וזאת לא רק מטעמי השראה אמנותיים, או אסתטיקה מבעירת יצרים, אלא מתוך אג’נדה סדורה ונקמנית לתיקון עולם ואפליה אישית מתקנת. כלומר, פשוט הרחבתי יריעה תלמודית על פיה אשה נאה מרחיבה דעתו של תלמיד חכם, וחידשתי הגיונות לימינו, כי גם בחור נאה מרחיב דעתה של תלמידה חכמה. ובכן, בחורים חתיכים הם עניין של הרחבת דעת וצדק חברתי, מבחינתי. וככול שתהא תלמידה למדנית וחכמה יותר, כך יגברו עליה יצריה לְבָּחור חתיך יותר. אבל את המשנה הזאת כבר פרשתי על פני דפים רבים, (למרות שאלפי רבנים לא נחו, והפכו בסוגיה זאת לפרטיה על פני שנים רבות ועל פני דפים וספרים רבים יותר, בלי שאף אחד אמר להם, אינאף, כבר שמענו! ועוד היו מדקדקין בציציות עד היום הזה, מה זה אישה נאה, ועד כמה צריכה להיות נאה, לבועלה בלבד, או גם לזרים בשוק, מצד הפתיינות או מצד הפרנסה, כשהכסף תמיד מנצח את הצניעות. למשל, כשהורשו בנות ישראל לצאת אל החוצות יפות ומהודרות לזרים כדי להביא פרנסה לבועליהן, שהיו מתפנקין אותה שעה בלימוד תורה. אבל אני לא ארד לרמתם של חכמים אלה בתחבולותיהם, ולא אקפיד בציציות, אלא רק ביפי תוארם הניכר של הבחורים החתיכים המרחיבין את דעתי, ומבחינתי, שילכו צנועים או ערומים, כטוב בעיניהם).
ובכן, בקרַב על החתיכוּת שיצאתי אליו, אני מודה, האג’נדה השטיחה (כדרכן של אג’נדות) את נוף האדם, וכשליקטתי להשראתי בחורים נאים מאוד, נטיתי לשכוח בלהט המרי, שמאחורי הפנים הנאים שלהם, ישנם בני אדם, עם סיפורי חיים ורגשות (שומו שמיים!). אבל מה שיותר מעניין מהתגלית הזאת, שגם בעלי הרגשות עצמם לא ידעו שהם בעלי רגשות כה מורכבים וסבוכין, והיו מסתירין אותם עמוק עמוק מתחת לשרירים. כלומר, הבחורים הנאים, מטבע הדברים שנגדם אני נלחמת, היו בטוחים שהרגש המורכב הוא התחום שלי (נקבה, ועוד בגילי). ואילו הם, הם רק כובשי-על ויקינגיים, שבאו לשחרר את מצוקתי (נקבה, ועוד בגילי), ואולי לכבוש את כבודי ולהסתפח אליו (מוזיקאית אלטרנטיבית מוערכת אם כי לא מסחרית כפי רצונה). הבחורים הנאים האלה, לכל אחד סיפור חיים (קצר, מפאת גילם), היו בטוחים שכל מילת חיבה שלי היא אות להתאהבות מוחצת, לחתונת עולם.
מה שהבחורים הנאים לא קלטו בכלל זה שאני נוטה להטמיר מצבים, בטקסטים או במוזיקה, ומרבה יין בליבי, כחלק ממימוש פוטנציאל החיים ומכינון יצירותיי בעולם, או לפחות, בעולמי. חלק מהטקסטים האלה, הולכים אח”כ לספרים שלי, או לשירים, או לבמה, או למאמר הדעה. אני מרחיבה את הלב כדי לאסוף אינפורמציה ולעורר את ההשראה מכלאה. אלא שאני מרחיבה את הלב באותה קלות בה אני סוגרת אותו. ברגע שהחתיך גורם לצמצום הדעת, ולא להרחבתה, זוהי שעת פרידה. (הפרידה, כשהיא במקומה, יש בה גם הרחבת דעת יצירתית). הלב שלי גמיש מאוד. סתגלן מאוד. והיום אני כבר מעזה לומר, אמיץ מאוד. מורגל במהמורות. אפילו חובב מהמורות אקסטרים.
עוד משהו שהבחורים הנאים לא קלטו, זה שהצופן הקדוש של שפת הדיבור (בכל הפורמטים) בין המינים הוא פשוט מאוד לפענוח. כל ינוקא מכיר, מה אסור, מה מותר, ובאיזה שלב של חיזור ותכתובת. (חייבת לציין למורת רוחי, כי דבר לא השתנה בקודים מאז המאה הקודמת, וזאת לא לזכותם של הצעירים הלא-אמיצים בכלל). אלא שאני מסרבת להרתם לחוקים. אני אומרת לעצמי, אני אשבור את הכללים, אני אמציא את השפה, אני לא אשחק מחבואים, ולא קשה להשגה, לא באימוג’ים ולא בטקטיקות זולות של התבהרות חלקית. (אני אומרת לעצמי, ולא באמונה שלמה, גם אם אמות עם פלישתים, אקום למחרת עם חתיכים חדשים).
בכלל, אנשים נוטים לבלבל בין רוח חופשית למעופפות, בין מחשבה ביקורתית למרמור, בין אילתור לחיפוף, בין מילים חמות לבין רכיכות הלב. וזה כל כך מעייף, שאין לי כוח להסביר, ואני משאירה את אי ההבנה על כנה. או במילותיה של רימונה די-נור: “כל יום, כל יום אני מאבדת בחור יפה ברחוב, בחור יפה ברחוב.”
הערת שוליים (ופה טמון תיקון עולם של ממש והרחבה כופרת של הסוגיה המקורית): באג’נדת החתיכים, אין היופי מבדיל בין דת, גזע, לאום וגיל.
** להמשך הדיון, בואו להופעות או הזמינו מפגשי אמן, בביתכם או בבר השכונתי או בכל מקום.
הפוסט הזה פורסם במקורו ב“חצר האחורית” שלי, בעכבר קפה. אבל חשיבותו עולה מחדש עדיין, והחלטתי להרחיב יריעה.
קחו שירים כואבים ונעימים, להרגעת הרוחות: TRUTHING HOME MY HOME TOWN
חיבוק אחרי הופעה: הדרה לוין וגילי רבקין אחרי הופעה בלבונטין
היו שלום. הצליחו והצילו. דברו איתי, ולהתראות.