השיר "איתך לאן" מספר על מישהו שרוצה מישהי שגדולה ממנו בכמה שנים טובות, והוא עולה אליה אלף מדרגות, באטרף של תשוקה בלתי-נשלטת למישהי בלתי-מושגת במציאות פוריטנית, מוסרנית ודכאנית. לרגע כמעטי, נדמה שהתשוקה תתגבר על הכול, תצא מהמסך ותתמיד גם אחרי שידלקו האורות על המציאות האורבת, ושאפשר יהיה להמשיך הלאה מכאן, בראות צלולה, לאנשהו כלשהו. יש רגע כזה, אצל התשוקה, שבו המוח מסתמם ומסתמא מפעילות חשמלית-כימית ערה של מוליכיו העצביים, ונדמה לו שהכול אפשרי. אצל הזכרים, זהו מין רגע שבו, כפי שדרשתי בשיר אחר מספר אחר, הזכר נכון לכבוש, ו- "זַיִן יְסַמֵּא לְבַב אֱנוֹש".
השיר "איתך לאן" הוקלט מיד כשנכתב, ושוחרר בלי שהות, מהר יותר מהזמן שלקח למציאות להיסגר על עצמה. מאז שיצא, המציאות זזה קצת, כמו בית שהרגע נבנה, והוא עוד נע על יסודותיו, ונפערים בו קצת סדקים, עד שהמלט מתקשה, והבית מתייצב על עצמו. יצא שגם השיר עצמו נסגר על עצמו תוך כדי תנועה, כשכבר היה עצמאי באוויר.
ומתוך האוויר, יכולתי לזהות שוב את התנועה הפנימית המוכרת שלי. "איתך לאן" נכתב מנקודת מבטו של הבחור המתאווה, ברגע המתאווה, ולא של הבחורה המתאווה אליו בחזרה. בדיוק כמו השירים המאוד-קדומים שלי. תמיד ערבבתי זהויות ונקודות מבט, כך שיכולתי להכמין בנחת גם את נקודות המבט הקשות יותר לעיכול, אפילו מפני עצמי. בעברית זה היה ניכר, כי כתבתי לרוב בלשון זכר, וזה איכשהו אילחש את הרוחות, והפך אפילו להימנון הופעות בזמנו. באנגלית, גם כשלקחתי את תפקיד הבחור, אי אפשר היה לדעת את זה, ואנשים שמעו מה שרצו לשמוע. ואני ידעתי, שגם אני רציתי לכבוש, ואם לא כדרך איש באישה, אז לפחות כדרך כל אמן: להגיד את המילה האחרונה.
הריב עם המילה האחרונה הפך אצלי למלחמה ממש. אחד הקשיים החדשים שלי בכתיבה, היא כוחה של המילה האחרונה. מצד אחד נאבקתי עליה, מצד שני קיוויתי שלא יתפסו אותי במילה. או במילים אחרות, ביצירה כמו במלחמה כמו באהבה:
I'm the androgynous lover, I never loved another, but myself. Still, I need you to love me like nobody else.
נראה לי שבסופו של יום, זה מצב הצבירה הבסיסי שלי, מצבו של האמן כמאהב האנדרוגיני. "איתך לאן" תאר מצב צבירה מסויים וחלקי מאוד בהתלקחות הזאת, בין מישהו למישהי המבוגרת ממנו בכמה שנים טובות. הסאגה הרומנטית הזאת הציקה לי מדיי, כנראה, כי השורה "אני עולֶה אלייך אלף מדרגות..." (בסלסול של עומר אדם, כמו שדימיינתי) נתקעה לי בריפיט בראש, וכל הזמן מצאתי את עצמי עונה לה, "ואת יורדת אלף מדרגות לתחתיות". כל פעם כשהוא עולה אליה ונוגע בשמיים, היא יורדת אליו לתהומות. ונדמה להם שהם נפגשים. כלומר, שניהם מיטיבים להעמיד פנים. הייתי חייבת לענות לעצמי, לקחת את הדיאלוג הזה צעד קדימה, אל הבמה המרכזית שלי, ראש בראש, שיר מול שיר. וכך מצאתי את עצמי מתקתקת תשובה לאייפון שלי, באיזה ליל תחתיות בפאב השכונתי שלי, עומדת בתחושה מבוזה ממבטים, נגעלת מעצמי, וגואלת את עצמי בו זמנית, בניסוח שיר תשובה ל"איתך לאן". את השיר תקתקתי בשיכרות, בלילה, עם אלף טייפוז. בבית שיפרתי והוספתי, כדי להפוך את זה לשיר (סונג). הביזוי והחרפה יגיעו בשיר המלא, שאת גירסתו הראשונית, הערומה, והלא-סופית, יהיה אפשר *אולי* לשמוע בהופעה הקרובה. בינתיים, אלה המילים הגולמיות שתקתקתי בליל התחתיות באייפון שלי, כתגובה ל"איתך לאן": וְאַתְּ יוֹרֶדֶת אֶלֶף מַדְרְגוֹת לַתַּחְתִּיּוֹת אֵין זְמָן וְדֶרֶךְ לַעֲלוֹת
וְאַתְּ יוֹדַעַת
עַד שֶׁלֹּא תַּחֲצִי אֶת הַגְּבוּלוֹת,
לֹא תַּצְלִיחִי לֵהָנוֹת
וְלֹא תַּרְחִיבִי דַּעַת.
בַּמְּאוֹרוׂת
תּוּכְלִי לָגַעַת
רַק מִלֵּב מַאְפֵּלְיוֹת. בינתיים, נתראה ביום שני 27.8 בלבונטין 7 ב 20:00 בדיוק. פתיחת דלתות ב 19:30. עושים משתה, ואתם מוזמנים. יהיה ספוקן וורד, שירים ערומים, פסנתר שיכור, סיפורים על החיים שעשו את השירים, חתיכים להרחבת הדעת ויין להרחבת הלב. נדבר על מה שנוכל, בשתיקות או במילים. בואו בנים. בואו בנות. בואו טרנסג'נדריים. בואו להיות. בואו לשתות ולדבר איתנו מקרוב. יהיה מביך. לאיבנט ולפרטים כאן.
