כשהייתי בת שש עשרה (שנות השבעים בשבילכם), פיתחתי אובססיה לפרידריך ניטשה. הוא היה הרוק-אנד-רול שלי. הייתי עוטפת עצמי בכל כתביו, לעומקם ולרוחבם, ובורחת אל עולמו, ובוראת את עולמי. ברקע, מארווין גאיי. כמו שכבר סיפרתי בעבר, הספר "מעבר לטוב ולרוע, לגניאולוגיה של המוסר" היה ספר הנעורים המכונן והמפתה שלי, והוא זה שהניח את כל יסודות החשיבה שלי, סיפק את צמא הנעורים שלי, וטבע את מונחי היסוד האישיותיים שלי מאז ואילך. גמעתי בטרוף את כל הספרים של הגרמני בעל השפם, וראיתי בו ידיד נפש משמעותי מכל מלמדיי דאז. ההגות המורכבת, המתריסה, הפיוטית, והאמיצה שלו נגעה בדיוק קיצוני ברחשי הלב והשֶכֶל שהתנהלו בתוכי עד אז בלי שם, ועכשיו מצאו להם שפה, ושם, ומלמד, ושותף לראיית העולם. ישנם מושגים ומשפטים ושמות שנטמעו עם הזמן במילון הפנימי שלי, ומלווים אותי כל הזמן בהקשרים משתנים.
לכתי אחרי ניטשה כמעט במדבר, הובילה אותי אל לייבלה וייפיש ז"ל, ממנהיגי נטורי קרתא, שהיה בונה תפילין לפרנסתו, ומעריץ נלהב של ניטשה למחייתו. באמצע שנות השמונים, כשגרתי בניו יורק, שלחתי אליו את אבא שלי להשיג מידיו איזה מאמר וילנאי נדיר על ניטשה (שהתפרסם חלקית בעברית, בווילנא 1903). אבא שלי, שהיה כל יכול בשבילי בתקופה ההיא, אכן מצא את האיש במאה שערים, וביקש ממנו לצלם את המאמר הוילנאי בשבילי. לייבלה, שהתקשה להיפרד מהעותק הנדיר שברשותו, ביקש מאבי משכון תמורתו, ואבא שלי השיב לו שהוא ישאיר בידו את המכתב הארוך שכתבתי לו, שזה הדבר הכי יקר לו בעולם. וכך היה. בעידודו של אבי הגאה, לייבלה גם קרא את המכתב שכתבתי לאבא, ואף השיב לי מכתב מקסים ביוזמתו, בכתב ידו, שאבד בינתיים בין כל המטלטלים בין ניו יורק לירושלים.
רק כעבור 25 שנה מצאתי את האוצרות האבודים, בימים טרופים במיוחד, באיבה של מלחמה על שמחת החיים וטעמם. מצאתי צילום של המכתב שכתבתי לאבי, ואת המכתב המקורי שכתב לי לייבלה וייספיש. ריח געגוע של חומרי נפש מן העולם הישן עלה מהם. ריח של הגיונות חוצות יבשות ונטולי דעות קדומות. ריח של כתב יד, בעל אישיות אינטנסיבית, דפים מצהיבים, מעטפות ובולים. ריח של שאר רוח, ועידן פנימי והיסטורי, נעלם ואחר.
תארו לעצמכם. לייבלה וייספיש, שהיה אז בן 65, במאה שערים, ואני שהייתי בת 20, בניו יורק, מחליפים דעות מעבר לאוקיינוס האדיר הפרוש ביננו. היום קשה להעלות על הדעת מין אקרובטיקה כזאת, בין איש נטורי קרתא, ספון בין גידי תפילין ועורות, וחושב מחשבות, לבין ילדה תאוות חיים ודעת, בת עשרים, סטודנטית לקולנוע בניו יורק, שמתפקעת מסרטים וחלומות.
בשנות השמונים, כשגרתי בניו יורק, אבא שלי היה הולך בשבילי לכל הסמפוזיונים על ניטשה בירושלים, ומלקט כל פרסום ורעיון וספר. זו היתה עוד אחת מהדרכים שלו לאהוב אותי. אחרי אחד הסימפוזיונים במכון ואן ליר, שקם ביוזמתם ובהשתתפותם (בין השאר) של לייבלה ווייספיש והשופט חיים כהן, שלח לי אבי חבילה של כתבים, ספרים, וסיכום שעור מהסמפוזיון. מה אמר זה, ומה אמר זה. המכתב של אבא שלי, שהגיע גם עם מתנות לרוב, כמו נעלי בלט, גרביונים, ועוגיות שאפה במיוחד בשבילי (כן, כן, היה שולח לי עוגיות מעשה ידיו בדואר), עורר אותי מאוד כנראה, והשבתי לו מכתב פולמוס בן שבעה עמודים, שבו, בין השאר, סינגרתי על תפישותיו של וויספיש, מול תפישותיו של חיים כהן, בעניין ניטשה.
וויספיש קרא את המכתב שלי, בעידודו של אבי, והשיב לי את המכתב הבא, עם הערות משלו, והזמין אותי להיפגש איתו כשאבוא לביקור בירושלים. זו לשון המכתב:
"לבת משפחתי לוין
אביך ביקר אצלי בקשר עם הדפים של צייטלין שעוד לא נדפסו (ב)שום מקום מאז 1903, רק בהמשכים בעיתון "הזמן" בווילנא, והופסק באמצע, כי העיתון הפסיק להופיע. אבל דעי, כי צייטלין, עם כל הערצתו הגדולה לניטשה, לא הגיע לעומק האלוהים של ניטשה, כמו רוזנצווייג ז"ל, ועל זה תוכלי לקרוא בספרו "כוכב הגאולה" בעברית, וגם באנגלית, בטח מתורגם בגרמנית. חשוב לקרוא את זרטוסטרא בעברית של פרישמן ולא של אלדד. שני העמודים האלה הרצו"פ הם הוו "פרספקט" ליזום הסימפוזיון הבינלאומי שהתקיים בירושלים לפני כשנתיים בוואן ליר ביוזמתי, אחרי יעוץ עם פרופ' טלמון וקופמן. רצו"פ גם תשובתו של קופמן אליי, שהוא מתנגד קצת לדעותיי על ניטשה, אבל כמעט אני בטוח שאם היה נשאר בחיים, היה משנה את דעותיו על ניטשה וחושב כמוני. דעי לך לפי הגיל שלך עשית כבר צעדים די גדולים בניטשה, וחשוב לך להיזהר בזה כי הם מאוד מאוד קשים ומסוכנים, גם מבחינה פילוסופית וגם פסיכולוגית, וטוב הדבר שאת עושה כאמצעי, הֶפסקים בין פרק לפרק, להפסקת מתחים של רצף מחשבתי בבעיות החיים, האדם, העולם. מוכרחים להתאזר בסבלנות של גיל, ונסיון חיים, בכדי להבין את עומק דעותיו של גדול יהדות אלוהים זה, במיוחד בפסיכולוגיה של האדם. אני מציע לך לקרוא בהזדמנות את "האנטי כריסט" ו"הרצון לעוצמה" של ניטשה, וזה יפתח לפנייך עולם עצום של חוויות ומסקנות ודרכי מחשבות שלא כל אדם זוכה בהן. אבל לפני הכול, זהירות-זהירות-זהירות. בצעדים מדודים, מתונים, ושיקולי דעת קרים, מאוזנים, כי לאנטי כריסט של ניטשה, גם רוזנצוויג הגדול לא הגיע לעומקו. אני מקווה שבהזדמנות ביקורך בארץ אוכל להיפגש איתך, ואם תוכלי עד אז לעבור לפחות בריפרוף על שני הספרים הנ"ל, אולי אוכל להסביר לך האלטרנטיבה של ניטשה על הנורמה החברתית והאנטי פסימיזם ואנטי ניהיליזם שלו, שבזה הוא הגיע להעריץ את היהודים והיהדות, יותר מהרבה מאשר הם מעריצים את עצמם.
וייפיש.
אם תוכלי להשיג את ספרו של קויפמן ולטיר מפרינסטון אוניברסיטה באנגלית, או בתרגום עברי, חשוב מאוד כשער לכניסה לעולמו של ניטשה".
השגתי וקראתי את כל הספרים שוויספיש המליץ עליהם, אבל לא יצא לי להיענות להזמנתו לפגישה. לא זוכרת למה. אולי התביישתי. אולי הייתי עסוקה בחיים הטובים. אני זוכרת שנורא רציתי, והתרגשתי מההזמנה, אולי יותר מדיי, עד שפחדתי שלא אעמוד בציפיות. בכל אופן, ב 95 פירסמתי ספר שירה (פאפיה זום, מרס היפה במסעה האינסופי לעידן האם.טי.ווי, הוצאת תמוז), ובו שני שירים שהקדשתי ללייבלה, ושני שירים שהקדשתי לפרידריך ניטשה. זה היה ספר שחתם עידן מבחינתי. ב 97 נפטר וייספיש. ואני כבר הייתי בפיתחם של חיים חדשים. היום, כמובן, כל זה מעלה בי דמעות. על הזמן הנעלם, תשוקת הלימוד התמה, האומץ לחשוב וחדוות הוויכוח.
לצערי, בכל דור ודור, יש מילים אסורות ואפילו מחשבות אסורות, באיצטלא של קידמה, רב תרבותיות, תקינות פוליטית וסובלנות. תבניות התקינות הפוליטית משתלטות לא רק על חזית השיח, אלא מחלחלות לתבניות החשיבה (והרי זו היתה כוונת המשורר מלכתחילה), אבל לעיתים מסרסות ומצמצמות את שניהם, ומביסות את יעודן העיקרי. עד כדי כך, שבחסות התקינות הפוליטית, לפעמים אי אפשר לומר דבר בסיסי, מהותי, פשוט, כמו: זכר או נקבה, שחור או לבן, כסיל או חכם, מיטיב או מסוכן.
ורק היום שמתי לב, כשקראתי שוב את מכתבו של ווייספיש, שהוא פתח את המכתב ב"לבת משפחתי לוין". קודם כל, אני נורא אוהבת שקוראים לי לוין. בניו יורק היו קוראים לי "יוֹ, לוין". וגם, מה זאת אומרת, בת משפחתי? אני? נטורי קרתא? וואלה! טסתי לגוגל, לעיין בעץ המשפחתי, ומצאתי את אבות אבותיי בין תלמידי הגאון מווילנא (1720- 1797). יכול להיות שזה מסביר משהו? הימים האחרונים אכן היו טרופים, באתי והלכתי מדעתי כמה פעמים, עד שנצרכתי ממש להזכיר לעצמי מי אני בכלל, ושבאמת, יכול מאוד להיות ש"לולא המוסיקה, החיים היו טעות", כפי שהגג פעם ניטשה עצמו. אז למקומות עכשיו. הנה אני, בכל מאודי, להאזנה:
שתי הערות שוליים וצחוק הגורל:
"רק מוסיקה מבחילה מכניסה כסף היום"
"כמה טוב נשמעת מוזיקה רעה וסיבות גרועות, כשאנו צועדים אל מול האויב."
(ניטשה "אנושי, אנושי מדיי" 1878)
המכתב של לייבלה וייספיש:
קטע מהמכתב שלי לאבא
האוצר שחיפשתי - המאמר של הלל צייטלין על ניטשה, וילנא 1903 -שאבי צילם מדפיו של וייספיש ושלח לי לניו יורק:
לייבלה וייפיש, עיתון כל העיר:
*הפוסט פורסם לראשונה ב 2008-2010
היו שלום. הצליחו והצילו.